פניו עגולות ורכות
ידיו החסונות נכנעות.
מבט מהיר ליריבים
מראה רגעים יותר טובים.
הבטחון מתערער, ראשו כואב
מנסה לשחזר, אך שוב מאכזב.
כך עומד בשקט, שאינו מספק
והנה חוזר! וממשיך לתקתק.
אמונו נתון באבן היקרה
אך גם היא איבדה מקסמה.
מדוע היא מרמה ומסלפת?
כל הזמן מטעה וממהרת!
אותו תפקיד שמילא
הביאו לכדי תבוסה
הדבר שבזכותו קיים
הוא זיכרון שהולך ונעלם.
הדקות הופכות לשעות
מתבלבלות, מתחלפות.
הוא כבר זקן
כוחו התרוקן.
כאן נשבר
הזמן נגמר.
יש שחושבים שהוא סתם משקר
שואלים, בתקווה שהוחלף באחר.
לא אאכזבו, לא מתוך רחמים
אענה בפשטות: "שמונה וארבעים."