המדרגות.

עברתי לא מזמן לתל אביב. להיות עצמאית, לשכור דירה.
כבר 3 שנים שאני רוצה לעשות את זה עם שגיב. 3 שנים הוא מסרב,
מעדיף את הצבא עלי. כשאני מתקשרת הוא תמיד עסוק, ממהר לאיזה
מבצע, מתארגן לפני עוד ישיבה, עוד תכנון קרב.
נמאס לי מזה.
נמאס לי להיות תלויה בהורים שלי. להיות תלויה במבטים העצובים
של: "מתי תפסיקי להסתמך על ההורים?".
אז החלטתי לעבור דירה. לבד. בעצם לא לבד, עם עומר. עומר הוא
החבר החדש.
ברגע שהבנתי שעם שגיב לא ילך שום דבר עברתי לעומר. עברתי לת"א.
עכשיו אני עצמאית.

זה היה עוד יום שגרתי. עומר יצא לעוד משמרת לילה ואני בדיוק
סיימתי לסדר את הרהיט החדש שקנינו מאיקאה. את כל הבית הרכבנו
יחד. דירה חדשה לגמרי. את הריהוט קנינו חצי חצי, כי אנחנו
רציניים בקשר שלנו. לא כמו עם שגיב.
החלטתי לשבת בסלון ולראות קצת טלוויזיה. תמיד משדרים בשעות
הקטנות האלה של הלילה את השידורים הישנים האלה בערוץ 1. אני לא
יודעת למה אבל אני תמיד רואה את זה. זה כיף לראות איזה תמימה
הייתה המדינה שלנו פעם. איך גדל דור שלם עם תכנים פשוטים, בלי
תוכניות ריאליטי ו MTV.
ניסיתי לשכנע את עומר שלא יישאר בעבודה עד מאוחר, הוא יודע
שאני מפחדת לאחרונה להישאר לבד בדירה. מאז אותה שיחה מפחידה
שקיבלתי בטלפון עם גבר שהתנשף בקו השני ואמר לי שהוא ישיג אותי
בקרוב, אני לא נשארת לבד אף פעם. בטח לא בלילה. אבל עומר היה
חייב לעבוד. ואל שגיב אני כבר לא מתקשרת כשאני מפחדת.

השעה כבר 1, בדיוק הזמן של השירים הישנים והטובים בטלוויזיה.
אני מגבירה את הווליום בשירים האלה תמיד. פתאום הפסקת חשמל.
הטלוויזיה כבתה. אין אור, אין חשמל. חושך מוחלט בדירה. שקט.
מתוך השקט אני שומעת צליל משונה מחדר המדרגות. כאילו מישהו
עולה לדירה. משונה, הרי עומר אמור לחזור רק בבוקר כי הוא עושה
משמרת לילה. אבל אלו צעדים חזקים, אני שומעת אותם בבירור עולים
לכיוון הדירה שלי. לא ייתכן שזה למישהו אחר, הדירה שלי היא
האחרונה בבניין.
ואז החשמל חזר. מיהרתי להדליק את כל האורות בבית ואת הטלוויזיה
שמתי על העוצמה הגבוהה ביותר. ששלום חנוך ישיר הכי חזק שאפשר
בטלוויזיה, רק זה ירגיע אותי.
"מה את מדברת שטויות, זה בראש שלך, מאז אותו הטלפון את רק
מדמיינת דברים", אומר לי עומר בטלפון כשאני כולי נרעדת.
"אבל עומר, שמעתי צעדים בבירור", אני עונה, אך הוא מנתק, גם
הוא עסוק מדי בשבילי.
אני מנסה להירגע, מגבירה עוד את הווליום של הטלוויזיה, מדליקה
את האור במטבח.
אבל משהו מוזר, עכשיו אני שומעת קול משונה, חלש כזה מגיע
מהדלת. כמה טוב שהדלת נעולה.
אני מחליטה להנמיך את הווליום של הטלוויזיה, אולי כך אני אבין
מה פשר הרעש המוזר הזה. ככל שאני ממניחה את הווליום כך הולך
ומתגבר הרעש מכיוון הדלת.
ואז אני מבינה, מישהו שורט את הדלת מבחוץ. אני שומעת בבירור
רעש של ציפורניים שמישהו מעביר על הדלת שלי.
צמרמורת אוחזת בכל הגוף שלי. שלום חנוך מנגן בטלוויזיה בלי
ווליום. כל שאני שומעת הוא רעש מצמרר של חריקת ציפורניים על
הדלת של הבית. אני מתחילה לבכות ומצלצלת שוב לעומר. הוא לא
עונה. אני מחייגת למשטרה. "גברתי, תבדקי מה יש מחוץ לדלת
ותודיעי לי, אנחנו לא שולחים סתם ניידת". אומרת לי בקוצר רוח
הפקידה בטלפון.
"אני לא מסוגלת להסתכל מה יש מחוץ לדלת", אני בוכה לה בשקט
בטלפון, שלא ישמע שאני פה.
"עד שלא תעשי זאת אין לנו מה לעשות בנידון. תבדקי ותחזרי
אלינו. יש לנו דברים דחופים יותר לטפל בהם. להתראות". אומרת
הפקידה ומנתקת.

העיניים רואות מטושטש מרוב הדמעות. האף נוזל. איני יודעת מה
לעשות. בטלוויזיה רואים עכשיו את שלמה ארצי. הזמר האהוב עלי.
אני מחליטה לגשת לדלת, לנסות להציץ מהחור ולברר. ככל שאני
מתקרבת לכיוון הדלת כך אני שומעת בבירור את השריטות, כאילו
מישהו מעביר את ידו ומלטף את הדלת בציפורניו.
אני אוזרת אומץ ומרימה את מכסה העינית של הדלת.
ואז אני נזכרת - ברגע שמרימים את המכסה של העינית מי שנמצא בצד
השני יכול לראות זאת.
אני מציצה מהר דרך החור. אין כלום, לא מצליחה לראות אף דמות,
רק את המדרגות הריקות.
אנחת רווחה. גופי נרפה ואני צועדת בהקלה לכיוון הסלון.
פתאום אני שומעת חבטה עזה בדלת.
"אמרתי לך שאני אשיג אותך!", אני שומעת צעקה מעבר לדלת. ואז
מתחיל רעש מחריש אוזניים של מכות על הדלת מעין אגרופים וחבטות
על הדלת של אדם המבקש לפרוץ אותה. חבטות ושריטות.
הלם אוחז בי. כל חבטה על הדלת מערפלת את חושי. תחושת אבדון
אופפת אותי.
זה אותו הקול! אותו הקול של המטריד בטלפון. אותו הקול
והאגרופים לא מפסיקים. הדלת תיפרץ.
אני רצה לארון, מתחבאת. קול יבבה יוצא מפי, אינני מצליחה לשלוט
בו, אינני מצליחה לשתוק, להסתיר את קולי. הוא עוד ישמע אותי.
את הטלפון השארתי בסלון, נשארתי לבד נחבאת בתוך ארון הבגדים.
הדפיקות העזות בדלת לא מפסיקות. אין לי מה לעשות. אין למי
להתקשר.
ואז החבטות בדלת הפסיקו. אינני שומעת דבר. שקט בדירה. רק את
שלמה ארצי מנגן עוד שומעים חלש מהסלון.
אני מחליטה לרוץ מהר לסלון, באופן אינסטינקטיבי אני מתקשרת
לשגיב. לא לעומר. לא למשטרה. לשגיב.
"אני בא", הוא אומר ומנתק מייד.
אני בוהה בטלוויזיה מתעלמת מהמציאות. אינני יודעת כמה זמן אני
במצב זה אך פתאום שגיב לידי בסלון מחבק אותי.
"הוא היה פה, הוא ניסה להיכנס", אני בוכה לשגיב על הכתפיים.
"זה בסדר, אין פה אף אחד עכשיו", אומר לי שגיב ופותח את הדלת.
"הוא פה!", אני בוכה.
"בואי, תראי אין כאן איש", מנסה להרגיע אותי שגיב ולוקח אותי
לכיוון הדלת. "תסתכלי", מצביע שגיב החוצה.
חדר המדרגות ריק. שומם. אין שם איש.
"את רואה? הכל בסדר, כנראה ששוב דמיינת". אומר לי שגיב.
אני מביטה בחלל המדרגות. הכל שקט פתאום. רגוע, שליו. שוב
דמיינתי. אני מאבדת שפיות.

"אחלה דירה השכרת", אומר לי שגיב ומחבק אותי "כל הכבוד. ממש
מציאה. רק חבל שיש מלא שריטות על הדלת"