קול עמום של זרדים הנגרסים תחת כפותיה, ואיתם ההליכה זריזה כשל
רוצח בשעות של קור לילה מושלג. העשב הנטחן לו בשלווה, תמים
כעכבר במלכודת, וצליל הציפורניים המושחזות אשר קורעות את  דממת
המתים ואיתה את הבשר החם. זעקת עזרה של אח, חדירת השיניים
החדות אל הלב פסקה. וגריסת הזרדים חזרה להפר את הדממה, השאירה
את הדם התם לטפטף עם קול הנשמה החיה, והביאה עמה אובך חום
וסגרירי. הים כבר לא הופיע באופק, נראה כי התמזג עם החול
שלצידו.

הפצעים כבר מגלידים, האובך אינו מרפה אך מתפוגג אט אט, והים לא
שינה את צבעו מאז הגיע לראשונה האובך. בכל פעם שכפותיה מתקרבות
בחזרה אל הבשר החם, האובך חוזר ואיתו רוח שורקת. אך כעת איננה
יכולה להתקרב אף לא בצעד, כי הים החום מפריד בין שני האיים
שנולדו מאז בואו של האובך.