בפאב דווקא הייתי לא רע. לפחות בהתחלה. דיברנו קצת על הלימודים
ועל הטיול שלה למזרח. לא הייתי צריך לזייף יותר מדי חיוכים.
כשהתנשקנו הרגשתי מוזר. "טוב, נו, אחרי כל כך הרבה זמן שלא
נישקת מישהי חוץ מרינת- זה בסדר", שכנעתי את עצמי בקלות. "כוח
האינרציה..." שיננתי שוב ושוב... שעה לאחר מכן שמעתי את עצמי
מזמין אותה אלי לדירה. כבר בדרך הביתה הרגשתי שמשהו כאן לא
בסדר. עדי עלתה אחרי במדרגות לקומה השנייה ואני ניסיתי להיזכר
איך בכלל הגעתי לסיטואציה הזו עם מישהי שעד לפני עשרים וארבע
שעות בקושי הכרתי.

כשהטלפון צלצל הייתי שרוע על הספה מול הטלוויזיה, צופה
בשידורים חוזרים בערוץ הספורט. מכבי תל אביב ספגה שוב את אותו
גול טיפשי משבוע שעבר, ולשבריר שנייה עלה על פני קמצוץ של
חיוך. מדובר בהישג די נדיר בשבילי בתקופה האחרונה, למרות שרינת
אומרת שלדעתה אני בכלל לא עצוב וכל הפרידה הזאת לא ממש מזיזה
לי. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע אותה שאני יכול להיות עצוב גם בלי
לבכות כמוה, אבל אחר כך פשוט נמאס לי להצטדק ונשכתי את השפתיים
בכל פעם שהיא הזכירה את זה. חלפו מאז שלושה שבועות. שלושה
שבועות פחות יומיים, ליתר דיוק. היא אמרה שאנחנו צריכים להיפרד
כי אם עברו שנתיים וחצי ואנחנו עדיין לא מדברים על חתונה או
לפחות על דירה משותפת, אז כנראה שבאמת אין טעם להמשיך. ניסיתי
לשכנע אותה שאולי זה רק עניין של זמן עד שמשהו יקרה, אבל בלב
ידעתי שהיא צודקת. זה פשוט לא יקרה. לפעמים אני נתקל בה בטעות
כשאני טורח להגיע לאוניברסיטה אבל אני משתדל לא להתקרב יותר
מדי. דיכאון.
הרמתי את הטלפון. "היי אביב, מה נשמע?" הקול הדקיק היה מוכר לי
אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן. "זאת עדי. מהקורס של גוטפריד".
ניסיתי להרוויח זמן ולהתאים את השם לתמונות שרצו לי בראש. "מה
שלומך?" חילצתי מפי ברגע האחרון. זו היתה משימה מאתגרת למדי
באותו הרגע. "אתה יודע, לומדים". "כן, גם אני", שיקרתי. "רציתי
להגיד לך שהשגתי את החומר למבחן ואם בא לך לצלם...". "אה, כן,
בטח" קטעתי אותה. "תודה", הוספתי במבוכה. עדיין לא היה שמץ של
מושג מי זאת. "אז ניפגש מחר בשיעור. ביי".
עומר היה מאוד נלהב ביום למחרת, כשהוא שמע שהשגנו את החומר.
עומר הוא בכלל בחור נלהב. פעם ביומיים בממוצע אני מקבל ממנו
הזמנה בנוסח "תשמע, אביב, יש פיק אפ חדש בלילנבלום. אתה לא
מאמין מה הולך שם!" התיאוריה של עומר לגבי פרידות אומרת שאתה
חייב לצאת מהבית כמה שיותר, לשתות נהרות של אלכוהול ולהתחיל עם
כל בחורה שנייה בפאב. "תסמוך עלי", הוא ניסה להישמע מלומד
"ברגע שתפסיק לחשוב על רינת ולרחם על עצמך, אתה תראה שיש חיים
בחוץ. תתחיל לצאת עם מישהי פעם אחת, פעמיים, וזה יבוא לבד - זה
מכוח האינרציה", הוא היה חייב להשחיל מילה בלועזית.
גוטפריד הזקן סיים את ההרצאה בדיוק באחת וחצי. לא שנייה לפני.
לא הספקתי לקום ופתאום היא הופיעה. שיער ארוך וחלק עם ריח נעים
של שמפו וציפורניים צבועות בלק ורוד. "קח" היא הושיטה לי חבילת
דפים מקופלים "אחרי שתגמור לצלם, תתקשר אלי. רשמתי את הטלפון
שלי בעמוד הראשון". היא חיכתה עוד שנייה בתקווה שאגיד משהו,
"טוב, אני חייבת לזוז", חייכה והסתובבה.
עומר העיף בי מבט מהסוג שנותנים לאחיך הקטן אחרי שהוא למד
לקשור את השרוכים לבד. הגבות שלו עלו כלפי מעלה תוך כדי הרמת
השפה התחתונה על העליונה. "פששש...ביצוע מושלם, אביב. גם חומר
למבחן וגם טלפון מהכוסית". אני הייתי הרבה יותר סקפטי. "אני
בכלל לא בטוח שאני בעניין" אמרתי, והתחלתי לרדת במדרגות לכיוון
מכונות הצילום. "אתה דפוק, הא?" הוא התחיל לרדוף אחרי ופצח
בהרצאה אבהית: "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: לא רק שאתה הולך לצאת
איתה, אתה הולך לזיין אותה עוד היום, ולספר לי מחר איך היה.
ברור?!" היה משהו מלחיץ בטון שלו. לקחתי נשימה ארוכה. "אני
אחשוב על זה" הבטחתי וסיימתי את הדיון.

הוצאתי את המפתח מכיס המעיל ונכנסנו לדירה. היה מין שקט כזה
שהופרע רק על ידי נקישת העקבים הטורדנית שלה על הרצפה. "אז
מה?" היא זרקה לחלל האויר והתיישבה על המיטה, מחפשת בערימה של
הדיסקים משהו מעניין, שולפת את סחרוף מהקופסא ומכניסה למערכת.
מצאתי את עצמי מגמגם לה משהו על זה שהגיטריסט שלו עבד איתי פעם
בניו יורק ואיזה חרא של חיים זה להיות מוזיקאי. יש רגעים שאני
פשוט מודה לאלוהים שאף אחד לא רואה אותי מתקשר באופן כל כך
עילג עם בחורות. זה היה בדיוק אחד מאותם רגעים. עדי הורידה
נעליים ונשכבה על המיטה, משאירה את הריח של השמפו שלה על
הכרית. התיישבתי לידה והתחלתי ללטף לה את היד כמו שמלטפים
כלבים ענקיים שבעצם מפחדים מהם אבל לא נעים להודות. "אתה ממש
מקסים, אתה יודע?" היא אמרה פתאום ונישקה בעדינות על השפתיים.
בבת אחת החלו לצוף אצלי בזיכרון תמונות של רינת. היא תמיד היתה
צוחקת עלי שאני פותח את העיניים תוך כדי הנשיקה אבל עכשיו
ניסיתי בכוח להשאיר אותן עצומות. זה לא עזר. עדי חיבקה אותי
בחוזקה. היא הרגישה שאני תקוע במצב של אוטיזם מתקדם. "אתה חושב
על רוני, נכון?", קפאתי לרגע. "רינת", תיקנתי אותה. " אני
מצטער שאני ככה, את יודעת...". "זה בסדר", היא קטעה אותי. "אין
לך על מה להתנצל. זה טבעי לגמרי" אמרה לי וליטפה לי את השיער.
כל הדרך לבית שלה כמעט לא דיברנו. לפני שהיא יצאה מהאוטו היא
הסתכלה עלי באכזבה. "ניפגש מחר בשיעור" זרקה לי ונעלמה לתוך
החושך. נסעתי הביתה על אדים אחרונים של דלק. הנורה האדומה על
לוח השעונים כבר הבהבה לי בדרך לפאב. חייגתי את המספר של רינת
בפלאפון אבל היא לא ענתה. אולי טוב שכך.
ביום למחרת החלטתי ללכת לאוניברסיטה ברגל. עשרים דקות הליכה זה
לא כל כך נורא, לפחות לא בתחילת ינואר. "אביב, חכה רגע!" שמעתי
פתאום את עומר צועק מרחוק. האופניים שלו עצרו בחריקה לידי והוא
ירד מהם מתנשף: "נו, מה?". הסתכלתי עליו כאילו אני לא מבין מה
הוא רוצה ממני. "מה היה עם עדי? זיינת אותה?", אוטובוס שחלף על
פנינו השאיר אחריו ענן שחור של פיח. "אה, כן. ברור" השבתי.
"איך נגמר אתמול המשחק של מכבי?"