להלוויה של אלוהים באו הרבה אנשים.
חלקם דתיים וחלקם לא.
הרבה אנשים בכו, והרבה סתם היו בשוק.
כמה ילדים קפצו מקבר לקבר, ומידי פעם, היה שם איש אחד שאמר להם
להפסיק ושזה לא מכובד.
היו כאלו שבאו בשחור, והיו גם שפשוט באו ככה סתם, ישר
מהעבודה.
היו הרבה הספדים, וחלקם היו ממש מרגשים ונוגעים ללב, אבל היו
גם כמה שסתם דיברו לא לעניין, וראו שהם לא באמת הכירו אותו.
כמה אמרו שהוא היה כפוי טובה, אבל הם בכל זאת באו.
כמה אמרו שהוא יחסר להם, ושתמיד יזכרו אותו. אבל שניים מהם
הלכו מיד אחר כך וקנו פאלפל והלכו לראות כדורגל.
מי שהכיר אותו עמד קרוב, ומי שפחות, עמד מאחור.
כשנגמר הטקס היו ששמו אבן, או דיברו לעצמם, או שמו פרח, או רק
עמדו והסתכלו.

ואני הסתכלתי רגע הצידה, על האנשים, על כל מי שבא. כמה שקט,
כמה רגוע, הימניים עם השמאליים, הדתיים עם החילונים, הנשים עם
הגברים, כולם עם כולם.
גוש ענק של שלום ואהבה, גם אם זה רק פה, עכשיו, בהלוויה של
אלוהים. חייכתי.
ומשום מה, הרגשתי, שאולי עדיף בכלל ככה.