דווקא עכשיו החלטתי להכניס לעצמי לראש שכנראה שהייתי מאוהבת בך
וחייתי בהכחשות. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל לפחות אני צריכה
להשלים עם זה שהיו לי איזה שהם רגשות אליך.
כבר הפסקתי לחכות ולהאמין שאולי זה היה גם אצלך. עברה כבר כמעט
שנה וכבר הבנתי שזו לא אני, זה אתה, ושהדרך שלך להתמודד עם
בעיות רגשיות היא לברוח מהן. אבל אם אפסיק להתנהג כמו בחורה
לרגע, אז צריך להודות שפשוט לא איכפת לך ממני, וזה כואב. סביר
להניח שזה כואב יותר כי עכשיו אני נמצאת בתקופה שלפעמים כל מה
שבא לי לעשות זה לשחרר וליפול, אבל בשביל זה אני צריכה את
המישהו שיתפוס אותי, והוא איננו. ואולי זה סתם  מפחיד, לדעת
שאני משחררת מישהו מהחיים שלי לנצח.

אני בזה לך. אני בזה לך על כך שאתה כל כך חלש ולא מסוגל
להתמודד עם רגשות. אני מרחמת עליך על כך שאתה ילד קטן כלוא
בתוך חומות שאתה לא רואה, מאמין באמת שטוב לך ולא מבין שטוב זה
דבר יחסי, ושהעולם שם בחוץ כל כך יפה אם לא רק רואים אותו, אלא
חשים אותו. אני כל כך טפשה שבמקום להודות כמו כולם שאתה פשוט
בן זונה אנוכי, אני עדיין טוענת בעקשנות נואשת שיש משהו יפה
מתחת לכיעור.

לך, תחיה את חיי הפלסטיק הקטנים שלך, עם אנשים מפלסטיק ורגשות
מפלסטיק. לי אישית נמאס מהטעם של הפלסטיק בפה.