נסעתי לירושלים. בלי הרבה מחשבה וכוונות. פשוט פתאום עיר הקודש
קרצה לי. הגניבה מבט, חיוך קטן, נו, אתם יודעים איך זה...
מזרח, הרים, עליות וירידות. בחילה.
אני כמעט בטוחה שהבחילה התחילה כתגובה פיזילוגית לכל דבר אבל
ככל שהתקרבנו לירושלים, הגועל העצמי רק גבר וגבר, הבטן הסתובבה
והסתובבה והמבט שלי היה תקוע ברצפה... באדמה... אדמת הקודש.
קודש למי? לי?
לא, לא, אל תטעו, זאת לא הולכת להיות רשימה בעלת חיבוטים
דתיים, יהודיים או לאומיים בשום צורה...
פשוט חשבתי על זה ואני ממש בטוחה שכל בנאדם מוצלח בסיסו באהבה
עצמית... איך הייתי רוצה גם....
כאן נכנס הקודש - אנחנו האלוהים של עצמנו, לא? באיזשהו מובן!
אני בטוחה!
אז מה קורה כשלא? ממש הייתי רוצה ללכת בדרך שלי, מטויילת יותר
או פחות, זה לא משנה, אבל דרך שכזאת... רק שלי... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.