לימודי תעופה
חלק א
סבא אפרוח
נאור הגיע כהרגלו, בשעה שבע, לפקח על אימון הבוקר.
הוא היה מוטרד. מזה כתשעה חודשים, במהלך שלושה קורסים ברציפות,
השתתף בשיעוריו אחד, יחזקל שומכר, שלא הצליח ללמוד לעוף.
יחזקל היה כבן ששים וחמש. הזקן הראשון שאי פעם השתתף בקורס,
שכן במיון נמנעו מלשלוח זקנים. ידוע שהגידים והשרירים שלהם
קצרים ולא גמישים מספיק. אבל יחזקל התעקש והפעיל קשרים שהיו לו
עוד מהכדור והגיעו כמעט עד אלוהים.
בחריצות ובאמונה היה מגיע יחזקל בכל בוקר, מוקדם מכולם, מנקה
ומשמן את נוצותיו ומבצע את תרגיליו, כשהוא רץ ומקפץ על גבי
רמפת התירגול העשויה עץ והדהוד השיוף של צעדיו הזריזים נשמע
היטב באוויר השקט. הוא נראה כקרפד מוזר, ברגלי הפקיד הדקות
שהשתלשלו ממכנסיו הקצרים, שמעליהן בלטה, מבעד לגופיית האימון,
כרס קטנה ואליה היה מחובר, ללא צוואר, ראש עטור זקן, שיבה
ופיאות. במרכז ראשו, בלטו, כעיני קרפד עיוור, משקפי אופנוענים
גדולות, שהיו אחוזות בגומיה עבה סביב קודקדו. משקפיים אלה
הומלצו למהירי-עוף. אצל שומכר הן היו אופטיות.
מראהו המגוחך, כשהוא רץ ומדלג ומקפץ, מניף את כנפיו באיטיות
ובחוסר תיאום לרגליו, העציב את נאור. ליבו היה עם הזקן,
שלצערו, הפך ללעג ולקלס בקרב המשתתפים הצעירים, שכינו אותו, אף
בפניו, "סבא אפרוח".
שומכר רץ הלוך וחזור, מנפנף ומקפצץ, כשמשני צידיו רצים
הצעירים. הם פרשו את כנפיהם הלבנות בדאיה מרשימה, תפסו
בזריזות את משב האוויר החם של הבוקר, עלו בטרמיקה מעלה,
בפיתולי גוף גמישים, ואז גלשו הרחק, עד שהפכו לנקודה שנמוגה.
נאור חרד, חרדה שתמיד קיננה בליבו, שמא דבר מה ישתבש. כעבור
כעשר דקות ראה את הנקודות הקטנות באופק. הן הלכו וגדלו והתגלמו
למבנה מסודר של מלאכים, שהתקרבו במעוף גאיוני, עד שנחתו בביטחה
על משטח העץ ואז קיפלו בחיוך את כנפיהם, כשהם משמיעים תיאורים
נלהבים על המראות בהם חזו ועל תחושת המעוף שאין דומה לה.
נאור התגאה למראה המעופפים המיומנים כשנזכר שרק לפני כמה
שבועות היו במצבו של שומכר.
בסיום אימון הבוקר, ניגש נאור ליחזקל וביקש לשוחח איתו.
"בשמחה, בשמחה, חביבי. בוא. תצטרף אלי לארוחת הבוקר".
נאור נאות לאחר היסוס, שכן לא נהג לאכול בחדר האוכל של
התלמידים, מה גם ששמע שמועות, על מנהגי האכילה המוזרים של
שומכר, שנטה להתיז לכל עבר ולקשקש בשיניו התותבות בעת הארוחה.
"אהם", פתח נאור. "אני רוצה לשוחח איתך בכנות ולשאול איך אתה
מרגיש בקורס?"
"מצויין. נהנה מכל רגע. בחיים לא נהניתי ככה. ולחשוב שכל כך
התעקשתי על החיים וכמה שמשכתי את המחלה ונתתי לאשתי המסכנה
לטפל בי. לו רק ידעתי אז", יחזקל נגס בביצה קשה, כשהוא מתיז
פתותים סביבו.
"ו...זה לא מפריע לך, שאתה לא מצליח? שכולם לומדים ואתה נשאר
מאחור?"
הזקן חייך "אנחנו בנצח פה, לא? הרי יש לי את כל הזמן שבעולם!
בסוף אני אלמד". הוא הרהר רגע והמשיך, "תראה. אני רוצה לספר לך
משהו. בכדור, הייתי מנהל גדול בבנק, אבל בינינו, הייתי פקיד.
עשיתי מה שצריך לעשות, חייתי כמו שצריך. התחתנתי בשידוך, בגיל
שמונה עשרה. ילדתי עשרה ילדים. פירנסתי. הלכתי לבית הכנסת,
תרמתי צדקה, מה שצריך".
שומכר נגס שוב מהביצה הקשה שבידו, בלע בקושי והמשיך,
"הבנים שלי, לא כולם החזיקו מעמד בדת. שלושה עזבו את האמונה.
אני הצטערתי, אבל לא ישבתי שבעה. אצלנו אומרים "הכל לטובה".
ובאמת יצאה לי מאחד מהבנים שעזבו, מיוסי, הבן השני, טובה גדולה
וגם נוראה מאד.
הוא הביא הביתה את מיכל, שהציג אותה בתור החברה שלו. זו האישה
שאתה מתכוון להינשא לה? שאלנו והוא אמר, מי מתחתן? אנחנו
חברים. לא יודע מה יהיה.
אצלנו זה לא נהוג, אבל יוסי כבר לא היה משלנו. הוא הלך לצבא
והתפקר.
הבחורה, מיכל, מקסימה, חכמה, סטודנטית לפילוסופיה ואני,
שאהבתי להתפלפל, מצאתי איתה שפה משותפת. הייתי מייחל לביקוריו
של יוסי, רק כדי שאוכל לשוחח איתה. זה נמשך חצי שנה ואז הוא בא
בלעדיה. ניפרדנו, אמר ואני הרגשתי פתאום צער גדול. יוסי אמר
לי, אבא, כשמיכל לא פה אתה נעשה אילם. אתה יכול לדבר גם אלי.
אבל לא יכולתי לפתוח את הפה.
הגעגוע הפך לאובססיה, שלא נתנה לי מנוח ולכוח אדיר שהשתלט על
ישותי, הדיר שינה מעיני ותיאבון מקרבי. לא יאומן. לראשונה
בחיי, בגיל ששים, התאהבתי ועוד באיזו פרגית.
כשהבנתי מה שקרה לי,ידעתי, שהתקנה היא בזמן. הזמן ירפא ויתן
ארוכה לחולי האהבה שמים רבים לא יכבו אותה".
שומכר נשען לאחור ובהה רגע באוויר שלפניו, שוכח את מחצית הביצה
שמיעך עדיין בידו.
"בזמן שעדיין ניסיתי להתרפא מהאהבה, התגלתה אצלי מחלת הסרטן.
נלחמתי, ניתוחים, הקרנות, דיאטות, מה לא.
כשהיה ברור לי, שלא אחזור, ביקשתי מיוסי, שיביא אלי את מיכל.
היא באה כמו כלה, בשמלה לבנה, וחייכה אלי ואחזה בידי בידה
הרכה, ואמרה לי, כמה שהיא מצטערת וכמה שהיא אהבה לשוחח איתי.
ואני, מתוך אדי המורפיום, רק חשתי את נועם ידה. אמרתי לה, לו
הייתי צעיר ורווק, לא הייתי מוותר עליך לעולם. הייתי עפר
לרגליך, מלקק את אצבעותיך וכל מיני אמירות לא נאות כאלה. היא
חייכה ואמרה, טוב, אתם הרי מאמינים בגילגול-נשמות, אז אולי יש
לנו סיכוי בגלגול אחר. שאלתי, באמת? והיא הנידה בראשה והסתכלה
בי בעיניים הכחולות הנהדרות שלה.
התרגשתי מאד. אושר אדיר, שלא ידעתי מימי, הציף אותי ואור גדול
נפרש לפתע מעלי. הרגשתי שאני מרחף ללא משקל, נע בשמחה לכיוון
האור, וככה הגעתי לכאן".
יחזקל סיים את דבריו ונגס בשאריות הביצה הקשה, המעוכה, שרובה
היה כעת מפוזר על השלחן ועל רגליו הלבנות והשעירות.
"אבל אתה בוודאי לא מאמין שהיא מחכה לך? היא בטח התחתנה והקימה
משפחה", אמר נאור, מבולבל.
יחזקל הביט בו בעיניו הקטנות "רק לראות אותה אני מבקש. זה הכל.
היא בכלל לא תרגיש!"
נאור בהה בזקן. עיניו התמלאו דמעות. הוקל לו. הוא הבין שזה
לא משנה.
חלק ב.
כנגד כל הסיכויים
להפתעתו של נאור, וכנגד כל הסיכויים הצליח שומכר למחרת השיחה
שלהם להתרומם בפעם הראשונה ולנפנף כמה ניפנופים באוויר לפני
שנחת על ישבנו בתחתית רמפת התרגול ומשם דידה חזרה למעלה כשהוא
נאבק לקפל את כנפיו ומשקפיו מכוסים באד דמעות אושר.
"בשעה טובה, איך פתאום הצלחת?" שאל נאור מרוגש ומופתע בעליל.
"אני אגיד לך. במקום לחשוב על הכנפיים ועל הרגליים חשבתי על
מיכל. חשבתי הנה אני בא אליך ואז עפתי.
כעבור שבוע כבר יצא שומכר עם מעופי הפרחונים וכעבור חודש היה
מעוף המשימות הראשון לכדור.
המלאכים אהבו את הגיחות לכדור. הם לא קבלו הנחיות מלבד להסתיר
את כנפיהם בשקע המיועד לכך בצידי גופם. תפקידם שם היה לעשות
ככל העולה על רוחם. הם ידעו שהטוב שנגרם מנוכחותם בכלל לא
קשור למה שיעשו או יאמרו.
בדרכם לכדור נקלעה להקת המלאכים לסערה אטמוספירית שהפיצה אותם
לכל עבר.
לרוח העזה היה ריח של חימה והיא סחפה את שומכר בעוצמה כזאת עד
שלא ניסה כלל להתנגד לה. הוא רק דאג לכנפיו שתשארנה שלמות.
נדמה היה לו שנרדם שכן לא זכר כיצד מצא את עצמו כעבור זמן של
שעות או ימים מוטל בפינה בוצית בחצר של בית שסרטנים ותרנגולות
התרוצצו בו ומחלונו עלה קול של תינוק מילל ושל אישה בוכה.
מכאן שני המשכים אפשריים:
האחד נמצא בסיפור "איש זקן מאד עם כנפיים עצומות" בספרו של
גרסיה מרקס "הסיפור שלא יאומן על ארנדירה היפה וסבתה
האכזרית".
השני פה בהמשך:
שומכר הסתכל על כנפיו המוטלות בבוץ. חלק ניכר מנוצותיהן נעלם
הוא ידע שיעבור זמן עד שיצליח שוב לעוף. מתוך נים לא נים ראה
את הילד שניגש אליו ובהה בו ארוכות בעיניים שחורות ואחר רץ
וחזר עם אישה וגבר שאף הם בהו בו בבהלה ושוחחו ביניהן בשפה
שזיהה כערבית. הוא לא ידע באיזה מדינה ערבית הוא נמצא וניסה
לשאול באנגלית אך המילים שיצאו מפיו היו כל כך מבולבלות שגם
הוא לא הבין את עצמו.
הם הרימו אותו במאמץ והניחו במריצה וכיסו אותו ביריעת שק קרוע
שהיה בו ריח של תערובת תרנגולות טחובה. הגשם שלא פסק חדר מבעד
לבד ושטף את הבוץ מהנוצות ומגופו של שומכר.
הגבר רץ והתנשף בעודו דוחף את המריצה ודבר קצרות אל הילד שרץ
לצידו. כשהורידו ממנו את השק ראה שומכר שהם על חוף ים שזרוע
שאריות אצות ופליטות סערה. הילד והגבר הרימו אותו וזרקו אותו
אל הגלים. הוא היכה בכנפיו ושחה במאמץ לחוף אבל הם לא נתנו לו
לעלות על החוף ודחפו אותו חזרה פנימה במשוט. שומכר פרש את
כנפיו ושט על הגלים מתרחק פנימה אל תוך הים. מימינו במרחק ראה
עיר בנויה אבן, ממולו ראה את בתי הכפר שממנו סולק שבתיו
בצבעים שונים וגגותיו שטוחים ומשמאלו ראה מעבר לבריכות מים
גדולות כפר טובל בירק שבתיו לבנים וגגותיו אדומים. כעת זיהה
שהוא בשפך של נחל התנינים שכן הגיע לשם מספר פעמים בחייו לקראת
ראש השנה לעשות מצוות תשליך.
על אף המקריות המדהימה, לא התפלא שומכר שכן ידע שכעת דברים
מתכוונים לו על פי משאלות לב.
הוא נאחז בקרש שצף במים ונסחף איתו עד החוף. שמש חורף חמימה
יצאה והוא נשכב על החוף השומם ופרש את כנפיו. לאחר שהתייבשו
קיפל אותן אל תוך החריץ שבצידי גופו, יישר את בגדיו הקמוטים
וניער מהם את החול.
הטרקטוריסט הצעיר שאסף אותו בין בריכות הדגים חשב אותו לאחד
מותיקי המקום שעושה את הליכת הבוקר ועל אף שהתפלא על השאלה אמר
לשומכר שמיכל בודאי בביתה כעת או בבית החולים ולא עלינו האסון
הזה שקרה לה וכיוון את שומכר אל ביתה.
שומכר נקש קלות בדלת ונכנס בלי לחכות תשובה. ריח התרופות המוכר
ותקתוק מכשיר אינפוזיה היכו בו. הוא זיהה אותה לפי השיער
העשיר האסוף בצמה רפויה על גבה. היא שרה ברכות לפעוט קרח שישן
על המיטה.
שומכר ידע שהגיע בזמן הנכון. הוא חיבק אותה ואימץ את ראשה אל
חזהו, הריח את ניחוח שיערה העשיר ואמר לה,
"הוא רוצה לעוף. הרפי ממנו". היא הרימה אליו את עיניה העמוקות
שנצנצו בדמעות ואמרה לו "באת. ידעת שקראתי לך? חשבתי עליך
הרבה. על איך שהלכת בחיוך כשאחזתי ביד שלך. על איך שהרגשתי
מוזר אחרי זה כי הרגשתי שעשיתי לך טוב".
"את עשית לי משהו ניפלא מיכל יקרה. כעת בואי. הרפי". שומכר
הניח את ידו על ידה של מיכל שפרקי אצבעותיה היו לבנים ממאמץ
האחיזה בידו של הפעוט מחוסר ההכרה. הוא חש את ידה מתרפה.
"ראית אותו? איך עף מאושר?"
"לא. לא ראיתי כלום" התייפחה, מלטפת את הילד המת.
הוא חיבק אותה מגבה וניענע אותה ואמר אני אשמור עליו. מבטיח
שאשמור. אחכה לך." הוא נשק ללחייה הדומעת וראה את המבט מזדכך
בעיניה.
הדלת של הדירה נפתחה ונכנס גבר צעיר שאמר "מה קורה?"
מיכל הסבה אליו מבט שלוו וזוהר. שומכר הסתלק ולא שמע כשאמרה
"זהו. מתן שלנו נמצא עם המלאכים".
לעולם קודם לכן לא אימן נאור פעוטים. הוא היה ספקן לגבי
היכולת של מתן להצליח אבל כשראה את שומכר עג סביבו במעגלים
עולצים ולעיתים אף נושא אותו על גבו והפעוט שוחק בתענוג היה
ליבו מתרחב והוא ידע שהכל אפשרי.
|
