היינו ביחד.
רצינו אחד את השני.
כל אחד היה מאוהב, בדרכו שלו, אבל שנינו היינו מאוהבים ביחד.
קיווינו לזה. ייחלנו לזה. חיכינו לזה. וזה קרה.
לא רציתי שאנשים ידעו, את כן.
צעקתי עלייך, הרמתי את קולי.
לא שמעת לי, המשכת בשלך.
אני רתחתי מזעם, כעסתי מאוד, הייתי חסר מנוחה, לא שלטתי בעצמי
יותר.
את התעלמת.
הלכת וסיפרת. לכולם.
ועכשיו כולם עצבניים עליי, כולם מתאספים סביבי וצוחקים עליי
וצועקים עליי, החיים שלי נגמרו בגללך, אני לא יכול יותר
להסתובב ברחוב בגללך, את דפקת לי את החיים! אני לא רוצה לראות
אותך יותר! שום מילים לא יכולים לבטא את מה שאני חושב עכשיו!!
אולי רק אחת:
תתפגרי!!!!!!!!!!!!!!!!
תתפגרי זונה קטנה! תתפגרי!!!!
תתבגרי...
אבל אז הבנתי שהכול היה חלום. קמתי מהמיטה ושפשפתי את
העיניים.
מיד הרגשתי דחף לרוץ אלייך.
נעמדתי מולך ובהיתי בך מספר שניות.
המבט הנוגה בעיניים שלך הרגיע אותי.
עמדנו שם, בלי מילים והסתכלנו אחד לשני בעיניים ואז הבנתי.
אני עדיין אני.
את עדיין זונה.
|