היום האחרון אחרי שבועיים של חובק ישראל, מהחרמון לאילת.
מעירים אותנו בארבע בבוקר ואנחנו עולים להר צפחות לראות את הזריחה.
אני מתלוננת כל הדרך שאני שונאת עליות.
לפני שאנחנו מספיקים לעלות עד למעלה, השמש כבר יוצאת מאחורי ההר. אז אנחנו
מתיישבים בשקט ומתי מקריא לנו משהו שהוא כתב לנו.
ואז אני מתחילה לבכות.
לא רוצה שייגמר. השנה הכי מדהימה בחיים שלי, עם האנשים האלה, שאני הכי אוהבת
בעולם.

אחרי שהשמש זורחת והדמעות מייבשות, מתי אומר שמי שרוצה יכול לרדת למטה ולחכות
ומי שרוצה יכול להמשיך לפיסגה.

אני רצה למעלה.

מוקדש לאהובי נפשי, מחזור ה' הידיעה