יש לו גומות חן מצחיקות בצדי העיניים כשהוא מחייך ושיערו כקש
שסוסה לועסת כמו גומי, שאני מותחת עד שאנו מתרככים.
רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה ויכוחים מיותרים על הרגלים ישנים
אני מתאהבת בו כמו שתמיד רציתי, לאהוב.
בחור ריקני בתוך צנצנת מלאה.

אינני מצליחה לתרגם את האושר למשוואות ברות פתרון פיסי.
נדמה וכבר מאוחר.

כשאני אחבק את החזה הגדול והגבשושי שלך כמו ידיד אמיתי שלי,
אספיג בו את דמעותיי, אתן להן לנחות בדיוק בפופיק, היכן שצמחי
טרף יצמחו משם ויערפו לי את כל הגירויים המשונים מהדכאונות,
לפרוץ כך החוצה.

אתה לא רודף אותי יותר כשצריך, רק מרכין ראשך בחינניות ומניח
לשאר ההמון ללכלך אותי בסגולתם לשגרה, להשחיר את התחתונים שלי
עם אצבעות הפחם שלהם, להחדיר למוחי כמו מחטים - דקלום של ימי
ראשון וחצוצרות מלחמה שמוחצים לי את מנהרות השירה, את נהרות
המכאובים שמציפים את גדולתי כמו דגי פירנצה מלוכדים בשיירות.

אתה לא מבין את מצבי הרוח שלי, אתה לא רואה כשהנוף מתחלק
לשניים, וכשהוא אחיד במלואו כירח קופצני.
אתה מסתובב בחדר עירום, תופס דיכאונות קטנים בלשונך, מהדק לי
את השיער באגרופיך המכווצים ושוכח מקיומי, כמו הייתי בהמה, כמו
מגיע לי להישאר בתוכי.

להתכנס בעצמי ולהתעלות על הגירויים מסביב, מתחת לשמיכה הדקה.
שכבת אור מתפרצת לגרוני.
המוזיקה שבוקעת מהאדמה, כמו תותחנים שיורים לכיוונו ואתה מתעלם
מהקולות, מכונף כביום היוולדך, עירום כעטוף בתכריכים משונים.

ענני הכבשן שיוצאים מפיך, ערימות של שדונים זעירים המצביעים על
חלל האוויר כאשם בפשעי מלחמה איומים.
אני סלחנית, פורמת את שערי כבובה פראית המחליטה להתמרד.

(לשחרר יד ולהרגיש את האוויר הקר נתקל במרווחים שבין אצבעות
ידי כמו לוליין, כמו לעשות אתך אהבה, זה להיות במעלית החירום
בלונה פארק שנראה, כמעט אמיתי).

כשלבתולות יש את תאוות המין הגדולה ביותר, אתה מתרשם בהגינות
מקרום המוח שלי, פורץ גבולות, מגלה אדישות, מגלם את הגבר שעוטה
את שריונו במיטה, והיא חמה ומתעגלת כמו בטן היריון משונה,
כשאני בועטת מבעד לשמיכה ונדמה שיוצא עובר מרחמה של אימי ואני
מסתכלת באינקובטור כמו דג באקווריום, כמו העובר שזה עתה נולד,
שהיה שם מאז ומעולם.

אני מתרגזת על כך שאינך מניח לי, תמיד מנסה לחדור לי בכוח אל
תוך הפרטיות ולהבטיח את מקומך במליאה הבאה.

על סדר היום:

- מדוע אינני מסוגלת להבליג על חוסר הנוחות בקרבתך.
- מדוע אינני מוכנה להקריב את הכבוד המעופש שלי לידך.
- והחשוב מכל, מדוע אנו כקורבנות, לא מסוגלים להסתגל למעברים
המשונים שמציבים לנו חודשי ההיריון כמו כל השאר, כמו היינו
היחידים שלא מסוגלים להתיר את חבל השלייה.

אינני מסוגלת להיות כנה אתך, אתה תמיד מתבדח על ההרגלים
המייאשים שלי ועל השאיפות שלי לחיי - מונע בעדי לגלות לך כמה
אני מרגישה מצומקת על יד גודל ההרגלים של שאר האוכלוסייה - על
יד כל אותם אנשים שהטבע שלהם לדרוס לי את החלומות, וכמה אני
מצטערת שאתה אחד מהם.