ולפתע אני מבינה שאיבדתי את ניכולת להרגיש, ובכלל קשה לי לתחום
ולהגדיר את המושג הזה "רגש".
יום ולילה מתערבבים, הדירה טובעת ברפש, כאילו מזדהה עם מצבי.
כל נסיון לערער על הקומה הרגשית שלי מסתיים בהתעוררות אל תוך
מודעות - אני לא יכולה להרגיש.
גברים, נשים, ילדים, חיות, כולם חולפים לנגד עיני, כתהלוכת
אביזרי לבוש. אף אחד לא מסוגל לגעת בי, והנורא מכל, אני לא
מסוגלת לגעת בעצמי.
שוב נסיון לתת לחדור... מורחת את תוכי במשחות מרככות, משילה
עקבות של שליטה ופחד, אבל תמיד בדיעבד, נותרת ללא עקבות של
רגש, אף לא צלקות של כאב או נגיעות של הנאה.
גם מושג הזמן מתמוסס לנוכח חוסר היכולת להרגיש, הוא הופך
דיפוזי וחסר חשיבות, כאילו רק מהווה רקע לכל.
מכאן, שאין ביכולתי לשאול עצמי: "מה יהיה בסוף", כיון שכשאין
זמן, אין גם התחלה ואמצע.
אז מה עדיף לי בעצם? לשוב למצב שלעצבים חשופים אל העולם, בו כל
הרגשות מהדהדים ללא הרף, בו הכל מאוד ניכר ודבר אינו ניתן
להדחקה?
יתכן כי למעשה אין לי שום שליטה על כך, רק המודעות נותרה שלי. |