תיאו, דורון שדמי

תיאו,
כתבת את הדברים הבאים: "אני יוצא מנקודת הנחה שיש רק צורת
ביטוי אחת אמיתית (מבין אפשרויות קיימות רבות)".
בדבריך אלה כפית את צורת הביטוי של אמונתך על פני צורות ביטוי
אחרות, כי המודעות לאוניברסלי רק ברמת אחד מביטויו אינה מאפשרת
מודעות אמיתית לאוניברסלי (וזוהי בדיוק משמעותו האמיתית של
האיסור: "לא תעשה לך פסל או מסיכה". הבנת האוניברסלי ברמת אחד
מביטויו כמוה כעשיית פסל או מסיכה החוסמת את הבנת האוניברסלי
עצמו, כאשר האוניברסלי עצמו הוא בבת-אחת אף לא ביטוי מסוים וכל
הביטויים כולם).
מודעות אמיתית לאוניברסלי אינה מתקיימת בלעדית באף אחד מרמות
ביטויו, ורק מודעות אמיתית לאוניברסלי מאפשרת באמת לכל צורת
ביטוי לבטא את המיוחד שבה.
אדגיש שוב במשל: פוריות-האדמה אינה תכונה המשויכת בלעדית לאף
אחד מהצמחים המבטאים אותה (כאשר הנמשל לצמח מסויים הינו צורת
ביטוי אמונית מסוימת) והמודעות לפוריות האדמה רק ברמת ביטוי
מסויים שלה, למעשה חוסמת (כמו מסיכה) את המודעות לפוריות-האדמה
כאמת אוניברסלית.
הצגת האל (עפ"י אמונתך) כמעדיף צורת ביטוי אמונית מסוימת, על
פני צורות ביטוי אמונית אחרת, הינה סילוף מעשה ידי אדם או
חברה, שאיבדה את הדרך למודעות אמיתית לאוניברסלי.
הגישה המדעית (שאותה אתה מכנה: "אמונה אתיאיסטית") היא הדרך
הנכונה להשגת מודעות אוניברסלית, כי אין היא ממקמת את
האוניברסליות באף אחד מביטויה, ושואפת למודעות לפשטות המכוננת
בבסיס כל הקיים, המאפשרת לכל קיים להתקיים לצד קיים אחר, ללא
כפיה ומתוך קשר המאפשר העצמת המיוחד שבכל קיים וקיים ("וגר זאב
עם כבש")... שאיפה זו הינה בעלת עומק רוחני לעילא ולעילא.
דורון שדמי 15:15, 14 יוני 2006 (IDT)

אתה טוען שהאתיאיזם מקבל את כל צורות הביטוי ומגשר ביניהן. אני
רוצה לטעון שזה בלתי אפשרי, כי ישנן סתירות יסודיות בין צורות
הביטוי, לכן יש את האפשרויות הבאות: לגשר ביניהן, ע"י שינוין
והתאמתן למצב. 2. לקבל אחת מהן ולשלול אחרות. אני בוחר בשנייה,
למה? כי לשנות את אמונתי שעברה מדור לדור במסורת אני לא מוכן
(ואולי לא מעיז) בגלל צניעותי הפשוטה בפני גדולי הדורות
הענקיים שלמדו ופתחו את צורת הביטוי הזו.
האתיאיזם פוסח על כל הסעיפים. זאת אומרת, מגשר בין צורות
הביטוי, למרות שבמצבן הנוכחי הן אינן יוצרות הרמוניה.
הטענה שהבאת היא אכן בעלת עומק רוחני, אבל היכן נכנסת הרוחניות
בהשקפת העולם האתיאיסטית? Tio 17:26, 14 יוני 2006 (IDT)

תיאו,
היות והלוגיקה העומדת בתפיסת עולמך מבוססת על "או מוציא" (XOR)
בין אמת לשקר, אינך ער לאפשרות שלוגיקה זו אינה אלא מקרה פרטי
במרחב אפשרויות עצום לאין שיעור, שבו דבר והיפוכו ניתנים
לגישור זה עם זה, כאשר הגישור הינו המקור המכונן של שניי
ההפכים גם יחד (זוהי ההגשמה העילאית של הביטויים "שבת אחים גם
יחד", "וגר זאב עם כבש...", "קול דממה דקה...", "שבטך ומשענתך
..." ועוד).
מנקודת המבט של המקור המכונן, שני ההפכים מתקיימים סימולטנית
זה לצד זה באופן המעצים את מיוחדותם, ואם הפכים דרים בהרמוניה
זה לצד זה ("עושה שלום במרומיו..."), אז על אחת כמה וכמה
שמצבים לא-קוטביים מתקיימים סימולטנית זה לצד זה.
ההתעוררות בפועל ממש (ולא רק מתוך אמונה גרידא) למקור המכונן
המאפשר קיומם של הפכים בהרמוניה זה עם זה, הינה ההגשמה העילאית
של מושג הרוחניות.
הבה ונדון לרגע במושג הבחירה. נאמר "ובחרת בחיים ...". להבנתי,
אין משמעותה של אמרה זו לבחור בין שתי אפשרויות (טוב או רע,
יהדות או לא-יהדות וכו') אלא נהפוך הוא, כוונתה העמוקה של אמרה
זו היא: "אם אתה חי, אז ורק אז אתה יכול לבחור מבין מגוון
אינסופי של אפשרויות, כאשר בחירה מסוימת אינה ביטולה של בחירה
אחרת, אלא נהפוך הוא, מתוך מודעות לאוניברסלי מצטרפות הבחירות
השונות זו לזו ומעצימות זו את זו כמו פרחים בזר. דורון שדמי
22:44, 14 יוני 2006 (IDT)

שני אנשים הולכים בדרך בדרכם לעיר מולם צומת דרכים שמתפצל לשתי
דרכים אשר רק אחת מהן מובילה לעיר. האנשים מתווכחים מה הדרך
הנכונה לעיר, ולבסוף נפרדים איש לדרכו. ברור שרק אחד מהם יגיע
לעיר, למרות ששניהם רוצים להגיע לעיר וחושבים שדרכם היא היא
הנכונה, אך יש רק דרך אמיתית אחת שמובילה לעיר.
יש רק דת אחת שהיא רצון האל, זה נכון שיש מספר דרכים לעבוד את
האל וכולם פועלים מאותה פשטות קמאית, מכוננת, אך רק אחת מהן
היא הנכונה. לכן, גישור בין צורות הביטוי יעוות את הדרך
האלוקית משום שלא מספיק הרצון הקמאי לעבוד את האל, צריך לבצע
את רצון האל, בדרכו שלו.
מציאות "גר זאב עם כבש" היא לא חלק ממציאותנו הנוכחית, המצב
המתואר לא יכול להתקיים כעת אלא רק בימות המשיח, כאשר תהיה
שכינה אלוקית על העולם (בשונה מהפרחים בזר שזו מציאות אפשרית
כעת). הבחירה היא לא רק אם להאמין או לא, אלא בעיקר אם אתה
הולך בדרך הציווי האלוקי או לא. Tio 15:19, 16 יוני 2006
(IDT)

תיאו,
ראה מה עשית, הטלת מגבלה על האמת בהתאם לדרך מסוימת המגיעה
אליה. בעשותך כך, לא תגיע לעולם לאמת, כי הדרך לאמת אינה דרך
מסוימת, מן הטעם הפשוט שכל הדרכים הם ביטויים שונים של אותה
אמת ונובעים מאותה אמת.
הדרך שאינה מובילה לאמת, היא בדיוק נמרץ הדרך שרואה עצמה כדרך
היחידה לאמת, ואין זה משנה כלל אם המנכס לעצמו דרך יחידה זו
הוא יהודי, מוסלמי, נוצרי, או כל בעל דת אחרת שתעלה בדעתך,
והמחשיבה עצמה כדרך האחת והיחידה לאמת ("הרודף אחר הכבוד,
הכבוד בורח ממנו").
השיטה המדעית (האמונה האתיאיסטית) אינה מנכסת לאף דרך את
הבלעדיות להגעה לאמת, ובכך היא מאפשרת שילובן של דרכים שונות
לגילוי האמת הפשוטה, כמקור כל ביטוייה ביחד ולחוד.
שגיאה נוספת, היא קיבוע המציאות כמצב לא תקין המחכה לגואל
שיבוא ויתקן אותה. לפי האמונה האתיאיסטית, לא יבוא שום גואל
חיצוני, והגאולה מתקיימת בערנותה של תודעת כל פרט ופרט
לאוניברסליות, המאפשרת הלכה למעשה שילוב הרמוני בין הפרטים
(בבחינת "וגר זאב עם כבש") דורון שדמי 16:40, 16 יוני 2006
(IDT)

כדי שהדברים יהיו פחות באוויר ויותר תכלס, אני אגדיר (לפי
דעתי) מהי האמיתה (בהקשר זה). האמת היא לא רק הרצון לעבודת האל
אלא גם צורת עבודת האל. אם כך לבחור שתי דרכים זה לבחור שתי
אמיתות, ואני יוצא מנקודת הנחה שיש אמת אחת. לכן הגישור בין
הדתות, מותנה בעיוות הדרך להשגת האל (למרות שמטרת הכל היא
עבודת האל, הדרך שונה), עיוות רצון האל. לדוגמה: ליהודי אסור
לאכול חזיר ולנוצרי כן, אז מה נעשה?
אנו לא מנכסים לעצמנו את הדרך היחידה, היא לא פרי יצירתנו, דרך
זו נתנה לנו מהאל, לכן על מנת לעבוד את האל אנו חייבים ללכת
בדרכו.
מהי האמת לפי האתיאיזם? (אם אפשר תשובה מתומצתת וברורה) Tio
11:07, 18 יוני 2006 (IDT)

האמת לפי האתיאיזם איננה דרך מסוימת אלא אוניברסליות מכוננת
אשר אינה מכתיבה לאף אחד מביטוייה דרך אחת ויחידה אליה.
בקיצור, תפיסת האל-המכתיב-דרך-מסוימת-אליו הינה סילוף של
המודעות האמיתית לאוניברסלי. אם קיימת מודעות אמיתית
לאוניברסלי, מתבטלות הדתות המבוססות על תפיסת
האל-המכתיב-דרך-מסוימת-אליו ואז לא מתקיימת כלל בעיית הגישור
שתיארת.  דת המבוססת על תפיסת האל-המכתיב-דרך-מסוימת-אליו
מציגה את האל כדוגל בשיטת הפרד-והמשול, שזוהי שיטתם של עריצים
ורודנים, אשר אינם בטוחים במעמדם. דורון שדמי 11:31, 18 יוני
2006 (IDT).

הייתי קצת לא פנוי בזמן האחרון, במחילה ממך. אני מקווה לעשות
את זה קצר וברור. [נלך בכיוון שיש אל, כי אתה לא שללת את זה
בטענותיך (אם זה לא נכון אז כדאי שנגדיר את נושא הדיון כי
אנחנו קופצים מנושא לנושא)]. האל הוא כל יכול, בורא העולם יודע
מחשבות, האדם לעומתו הוא כאפס, אז תאמר שהאל צריך את סגידתנו
בשבילו?! כמובן שלא. למה הקב"ה ברא את העולם? זאת איני יודע
ואני לא יודע אם יש תשובה בכלל. זה לא כמו איזה מלך שרוצה
שיכבדו אותו ויעריצו אותו לשם כבודו הפרטי. מכאן שהאמת היא לא
סתם להכיר בגדלות האל ולנסות להשיג את גדלות הבורא. ישנה דרישה
נוספת והיא דרך האל. זוהי עובדה שאמונה צריכה לבוא בד בבד עם
הקרבה מצד המאמין (אמונה ללא דרך, לא תחזיק מעמד), דרך זו היא
לא פרי יצירת אדם אלא היא הרצון האלוקי. למה דווקא היא? לא
יודע (לפחות בינתיים, יכול להיות שיש הסברים לוגיים, אבל זה
תפקיד המדענים), אבל חייבים לפסוע בדרך זו, דרך האמת לא הדרך
לאמת. הדרך עצמה היא עניין האמונה, הדת לא מנכסת את הדרך לאמת
הדת היא היא דרך האמת. האמונה היא יסודית, כל אדם מאמין במידה
זו או אחרת בדבר זה או אחר. הדת היא מה שהופך את האדם להיקרא
מאמין כי היא בוחרת בדרך מסוימת. אני לא אומר (כרגע, אלא אם כן
תרצה) מה היא האמת, אך העיקר הוא שאי אפשר לפעול בצורה
אוניברסלית אלא אם אתה מעוות את הדרך, והדרך היא חלק חיוני
בהשגת האמת. אדגיש שהדרך היא לא כל האמת, אבל היא חלק מהאמת,
חלק חיוני. למה? כפי שציינתי איני יודע (בינתיים, אני מקווה).
לילה טוב. Tio 01:03, 27 יוני 2006 (IDT)

אומר זאת בפשטות: דרך האמת היא לעולם לא דרך מסוימת, כי אם היא
דרך מסוימת, הרי שכל שאר הדרכים אין מקורן באמת, ואז נשאלת
השאלה, מהו מקורן?
לפי תפיסתך העולם הינו תוצאה של מאבק כוחות בין אל ליצירתו,
וכדי להחזיר לאל את הקשר ליצירתו, הוא יוצר שלוחה שלו ("דרך
האמת" בלשונך) למעמקי אותה יצירה, בדמות דת מסוימת אשר קיומה
בתוך היצירה תאפשר לו להאציל מחדש את חסדו על היצירה, שנפרדה
ממנו (עיין בנושא "סוד הצמצום" ו- "שבירת הכלים" בקבלה).
איני מקבל את ההסבר הנ"ל וטוען כי הוא פרי עיוות המודעות
לפשטות, ועיוות מודעות זה הוא מקור הרע בעולם. המציאות הנוצרת
מעולם לא נפרדה ממקורה המכונן, ולכן כל ביטוי הנמצא בעולם יכול
לשמש כדרך אל המקור המכונן, בתנאי שאותו ביטוי אינו רואה עצמו
כדרך היחידה למקור. רק בזכות ראיה צנועה זו, משיגה כל דרך את
הייחודיות שלה, המואצלת ישירות מהמקור המכונן, והתוצאה היא
מציאות הרמונית הלכה למעשה, או אם תרצה "אחרית הימים" בלשונך.
אוסיף ואומר עוד כי החטא הקדמון הינו בדיוק ראיית העולם
באספקלריה של דבר המבטל את היפוכו, המובילה למציאות של עימותים
בין תפיסות עולם ומצבי קיום. הגישה ההשלמתית המגשרת בין קטבים
ומצבי קיום אחרים, היא היא החזרה לגן-עדן (מלשון עידון המציאות
על ידי העשרתה מחדש באפשרויות קיום הנובעות מהגישור בין הפכים
ומצבי קיום אחרים).
משמעות המילה "אחרית הימים" הינה "קץ הזמן". הזמן קשור לאופן
התפיסה הסדרתי של התודעה, אשר איננו מאפשר פיתוח תפיסה מקבילית
המקיימת את כל הקיים זה לצד זה בסימולטניות הרמונית. קיומם של
דברים זה לצד זה בבת-אחת וללא השמדה הדדית, זוהי בדיוק המשמעות
הפשוטה של הביטוי "תחיית המתים", כאשר הביטוי "ובילע המוות
לנצח" משמעותו קץ המודעות הסידרתית (ואיתה קץ הזמן) והתעוררות
המודעות המקבילית לקיום הנצחי של כל הקיים. דורון שדמי 12:59,
27 יוני 2006 (IDT)