"כשסבתא רבא שלי היתה ילדה, גם היא אספה אסונות. אני חושבת
שקיבלתי את זה ממנה, לפתוח את העיתון ולחפש רצח או אונס או
חטיפה או... כל דבר אחר שעלול להיות סיבה מוצדקת לסיוטי לילה
כשאתה ילד בן שש. מזל שאני לא ילד בן שש." הרמתי את הראש
והסתכלתי עליה. תמיד אחרי שהייתי מדברת הרבה זמן, היא הייתה
עוצמת את העיניים ומכווצת את הפנים, כאילו שהיא זאת שיושבת
בטיפול מזדיין ומחכה שאיזה פסיכולוגית תבדוק לה את המוח ותחליט
אם היא שפויה בכלל. "למה את מכווצת ככה את הפנים שלך, אן? זה
קשה להיות פסיכולוגית?" אני מתגרה בה. "לא נורא קשה להיות
פסיכולוגית, אבל זה נראה לי נורא קשה להיות את". היא עומדת בזה
יפה. מעייפות אותי השיחות איתה. בדרך הביתה אני תמיד כמעט
נרדמת במכונית. מאבדת שליטה על עצמי ועל ההגה גם יחד.