[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שונא את הקיץ הזה. שונא. שונא את הלחות של תל-אביב, ואת
היובש של ירושלים. שונא את הלילות המוארים-מדי האלה, את ריח
הפריחה, את משב הרוח הקלה - את ההתרגשות הזאת שעולה מהבטן, את
התעלות הרוח שהם מעוררים. ואת הציפיה - למה? למה?!
צועד בכבדות בשביל, לכיוון הבית. ליוויתי אותה לאוטו שלה. פורד
פוקוס כסופה. לפחות אם היה לה סיטרואן, אם לפחות הצבע היה
שונה. אבל לא. זה הרכב, זה הצבע. כולנו, כמו שטאנץ. אותן
מכוניות, אותם בגדים, אותן שיחות. מצחיק, יש לי פאק בייצור ואף
אחד לא יודע מזה. הצלחתי לדפוק את החארות.

פותח את הדלת. מרגיש עדיין את הנוכחות שלה כאן. לא יודע מה
לחשוב על זה. מכבה את הרדיו עם הלהיטי-כוסיות-שירי-זיונים
האלה. ושם דיסק, עם מוזיקה אמיתית.
נכנס למקלחת שלי. המקלחת שלי! הבית שלי. שיילכו מכאן כולם.
מחליף את הבגדים המגעילים האלה שלבשתי לכבודה - מטומטמת. במקום
תחפושת, אני יכול ללבוש עכשיו את הפיז'מה שלי, המרוטה והאהובה.
בגד שלא חונק אותי כל כך, לא מפונק - נותן לי לחיות במקום לבוא
בדרישות שאשמור עליו. צריך להזדרז. יותר מדי זמן התברברתי כאן.


מתכופף לאסלה. מריחה מחומרי ניקוי. ניקיתי כאן לכבוד הביקור,
ועכשיו - אין מה שיעזור לי להתנקות. בדרך-כלל הסרחון של האסלה
פותר את הבעיה בקלות. הפעם, אני צריך לדחוף את האצבעות ממש
עמוק. אוף! אני מרגיש ששוב פצעתי את הגרון. שוב יכאב לי הגרון
מחר בעבודה. ממשיך לדגדג אותו, רק קצת יותר בעדינות. מרגיש קצת
כמו לשחק בדברים האלה של הבנות שם למטה - כל העניין הזה בגרון.
מזכיר לי אותה, המחשבה הזאת.

או! זה מגיע. גל ראשון נשטף החוצה. אם היתה יודעת מה חשבתי
כשהקאתי! הכי כיף להקיא גלידה. אחד המאכלים ששומרים על
האיכויות הקולינריות שלהם גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה. האסלה
נצבעת בסגול-כהה. פירות יער בחרה הגברת. איך היא הצביעה על
האריזה בסופר, עם הציפורניים העשויות האלה. מפחידות אותי.
שורטות. הסתכלתי על האצבעות האכולות שלי. הסתכלתי על הסימנים
שמשאירות השיניים בכף היד. והתנחמתי בהן, שם בסופר. לא יודע
איך זה עובד, אבל זה מנחם.

דגדוג קטן, ושטף ענק מגיע. שוב סגול כהה. אדוות קטנות נוצרות
באסלה, סמיכות וסגולות. ואיך שהיא ישבה לי בסלון, מעבירה מבט
בוחן על התמונות שלי, הריהוט. כאילו בודקת אם אני מספיק טוב
בשבילה. לכי, כוס אמק! ואיך היא ניקרה בגלידה בלקיקות קטנות על
הכפית. הציפורניים האלה. ותוך כדי המשיכה לדבר ולדבר. לזהם את
כל הדירה שלי במלים ריקות וקרות.

בשטף השלישי הגלידה כבר מאבדת את טעמה. אני לא זוכר אם לקחנו
גם שוקולד, או שאולי זה משהו שאכלתי לפני? אולי זה שינוי של
הצבע, כמו כשחותכים תפוח? באסה, טעם של קיא.
ואיך היא אמרה לי, שאני אוכל גלידה כמו 'גבר אמיתי'. מה זה
אומר? שאני חזיר? ו'איך זה שכל הגברים בכל זאת לא משמינים?'.
אז אני חזיר בגוף של כוסית?! לא הבנתי אותה.
הטעם המבחיל שיש לי בפה מעורר עוויתות, מהבטן אל כל הגוף, מקבל
חיים משלו. אני כבר לא ידוע כמה גלים כאלו היו. עוד ועוד ועוד
ועוד. מחר פסיכולוגית. שוב היא תגיד שאני לא מתקדם. תשאל אותי
מה יהיה. כאילו אני יודע. לא מבין את הסידור הזה, בחיי. בשביל
כמה שהיא לוקחת, היית מצפה שלפחות תפתור חלק מהבעיות, שמשהו
יתקדם, לא יודע. יושבת שם בכורסה הזאת שלה, עם המבטים
וההנהונים, והמשפטים האלה שלה. Falseיות פה וFalseיות שם. כן,
אני יודע שאני מרגיש חרא, אני יודע שאני מקיא את המציאות
הדפוקה הזאת, שאמורה להיות מושלמת. מקיא את הכסף, מקיא את
האוטו-חברה, מקיא את הבגדים הנוקשים והמזוייפים האלה, מקיא את
הפחד מהיום שהחבר'ה בעבודה ייראו כמה אני דפוק, מקיא את הורי
הגאים - עם הציפיה הבלתי-נגמרת לכלה ייצוגית כמוני, מקיא את
הדייטים הבלתי נגמרים האלה - שהם כמו ראיונות עבודה, בלי טיפת
חום או אמת.
בשביל לדעת את כל זה, אני לא צריך אותך, פסיכולוגיתי המלומדת,
אני יודע לבד. ואם היתה לי דרך לצאת מזה לבד - לא הייתי פונה
אלייך. אז באמת שתלכי להזדיין, גם את.

לוקח לאסלה איזה 4-5 הורדות כדי להתנקות. המון המון סבון, מנקה
טוב טוב את היד. שוטף את הפה עם משחת שיניים לפני הצחצוח, שלא
תסריח לי המברשת-שיניים. עוד יום נגמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תהיי עצובה,
הוא ממילא היה
מכוער.


בלונדה בהלם
לאמה, קצת אחרי
שדרסה את אחיה,
אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/07 10:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל לווייתן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה