תמיד נמשכתי לאותו סוג של בנות, אף אחד מהחברים לא חשב על לשדך
לי מישהי לבנה עם שיער בלונדיני, את גיא משדכים לכהות עם שיער
שחור מתולתל. ככה דמיינתי את אשת החלומות שלי.יצאתי כבר עם
יותר מידי מהן, כל שבוע מישהי אחרת ואף אחת לא באמת מושלמת, זה
היה נמשך כמה זמן ונגמר, לכל היותר חודש וזהו הייתי מסיים את
זה. הן היו נמשכות אליי כמו לאש, זה כבר הפך להיות לא נעים
להיפטר מהן, החבר'ה שנאו לצאת איתי כי תמיד כל הבנות מסתכלות
עליי.
יצאנו לילה אחד להופעה של אביב גפן למרות שאני שונא אותו, איתי
לא נתן לי להתחמק מזה: "אתה יודע שבסוף תהנה אז למה אתה
מתווכח?", הוא חצי שואל חצי עונה כשדיברנו בטלפון, אז יצאנו.
עמדנו דיי באמצע, לא איפה שכל הפנאטים שסוגדים לו אלא איפה
שעומדים אלה שסתם אוהבים לשמוע מוזיקה טובה. היינו איתי, ירין,
אלון, עידן ואני החמישייה הבלתי מנוצחת שתמיד תמיד ביחד (חוץ
מהפעמים שהיציאות שלנו לא תואמות) מכיתה ז' היינו ביחד, משום
מה אף פעם אף אחד לא הצטרף אלינו אבל היה לנו טוב ככה. הלכתי
להביא לנו שתייה ואז העיניים שלי נחו עליה, היא נראתה כאילו
הרגע יצאה מאגדה, לבנה כמו שלג עם שיער שחור חלק שמגיע עד
המותניים, היא עמדה שם לבד ושרה יחד עם אביב את השיר לילות
לבנים  ובדיוק בקטע שהוא שר: "תני לי סיבה לחבק אותך, מלילות
לבנים אני בא אלייך" היא הסתובבה וקלטה את המבט שלי. העיניים
שלה היו מלאות עצב, ביקשו להציל אותן הן קראו לי ואני באתי,
התקרבתי אליה שאלתי אם היא לבד, היא ענתה שהיא ברחה מכולם ואף
אחד עוד לא מצא אותה. כל כך רציתי לחבק אותה באותו רגע ולהגיד
לה שאני מצאתי אותה אבל לא עשיתי את זה. שאלתי אותה אם היא
רוצה להצטרף אלינו היא אמרה שהיא מעדיפה להיות לבד, רק היא
והשירים של אביב. הסתובבתי והלכתי.  עבר עוד שיר ועוד שיר ואני
לא הפסקתי לחשוב עליה, על כמה היא יפה, ושונה ועצובה, רציתי
לחבק אותה. כשהיה את השיר: "זה רק הלב שכואב לך" ואביב כבר היה
בלי חולצה בדרך להוריד את המכנסיים הרגשתי יד נוגעת בי, מיד
הסתובבתי, זו הייתה היא. היא אמרה שכל הערב היא הייתה לבד ורק
חשבה שאם אף אחד לא יבוא ויפנה אליה היא תלך הביתה ותיקח את כל
הכדורים שהיא אספה בזמן האחרון  כי נמאס לה להיות לבד, חיבקתי
אותה, לא שמתי לב כמה היא נמוכה ורזה עד שחיבקתי אותה והרגשתי
איך אני מקיף אותה ביד אחת ואיך היא נעמדת על קצות האצבעות כדי
להגיע לכתפיים שלי. שאלתי אותה אם יש לה איך לחזור הביתה והיא
אמרה שהיא תכננה ללכת ברגל, התעקשתי ללוות אותה כשתגמר ההופעה.

אמצע ינואר וכל כך קר בחוץ, הגשם מטפטף על המדרכה ואני מלווה
אותה הביתה במקום לנסוע עם איתי במכונית החמה והמכסה. הגענו
לבית שלה ודרכנו כמעט נפרדו עד שהיא הזמינה אותי לעלות אליה
לשתות כוס שוקו חם. הבית שלה היה ריק מחפצים, דירה של שני
חדרים קצת מלוכלכת, אני רגיל שג'ואי מנקה לי את החדר כל יומיים
וכבר התרגלתי לאוכל הסיני שהיא מכינה לנו כשאני חוזר מהצבא, לא
הייתי רגיל לראות בתים כאלה ריקים ודלים. היא הכינה לנו שוקו
חם והדליקה את התנור ישבנו בסלון על ספה קצת קרועה ודיברנו,
היא אמרה שהיא עבדה שבוע שלם כדי להשיג כסף לכרטיס להופעה.
השיחה התגלגלה והבנתי שרק היא ואמא שלה חיות פה אחרי שההורים
שלה התגרשו ואבא שלה לא משלם מזונות, הבנתי שהיא הייתה חיה
כמוני, כל מה שהיא רוצה מקבלת, היה לה אוטו משלה, וקומה משלה
וארון בגדים מפוצץ עד שההורים שלה התגרשו, היא אמרה שהיא
מעדיפה לוותר על כל המותרות שהיו לה ולעבוד קשה בשביל כל דבר
שהיא רוצה רק לא לשמוע עוד פעם את אבא שלה מכה את אמא שלה.
הזמן עבר וכבר היה 5 בבוקר, היא אמרה בנימוס שלא נעים לה לגרש
אותי ככה אבל היא חייבת לקום מחר מוקדם ללכת לעבוד. נשקתי לה
על הלחי לא לפני שלקחתי את המספר טלפון שלה והבטחתי להתקשר פעם
הבאה שאני יוצא והלכתי. כל הדרך לא הפסקתי לחשוב על כל מה שהיא
סיפרה לי, על החיים הטובים שהיו לה ועל איך עכשיו היא עובדת כל
כך קשה כדי להרוויח כל שקל, לא הפסקתי לחשוב על התיאורים שלה
איך היא הייתה מגבירה את המוזיקה לווליום הכי חזק ונכנסת מתחת
למיטה כדי לא לשמוע אותם רבים ואותו מכה אותה.

חזרתי לבסיס בידיעה שיש לי על מי להגן, שיש לי את השלגיה הזאת
עם העור הבהיר בהיר והשיער הארוך השחור להגן עליה, הרגשתי
שליחות מסויימת. בלילות הייתי כותב לה מכתבים שלא נשלחו, בחיים
לא כתבתי לאף אחד מכתב אבל הרגשתי שאני חייב לפרוק את מה
שהרגשתי, היה לי כל כך מוזר שלא הפסקתי לחשוב עלייה, נלחמתי עם
כל העולם והבטחתי כל כך הרבה הבטחות רק כדי לצאת שבוע אחרי זה,
למרות שכל החברים לא יוצאים, רציתי להיות איתה. חזרתי ביום
חמישי הביתה התקלחתי, אכלתי והתקשרתי אליה, שאלתי לשלומה ומה
היא עושה היום, היא אמרה שהיא עובדת עד 12 ואז היא פנויה.
נרגעתי, יש לי זמן לישון ואז אני אצא איתה בכוחות מחודשים.
באתי לאסוף אותה מהעבודה, היא נראתה כל כך יפה עם שיער אסוף
ובגדים שחורים של מלצרית, העבודה השנייה שלה. ישבנו בבית קפה
קטנטן ואינטימי שרק אנשים מעטים מכירים ובכל זאת מקום כל כך
מושך ומטריף, כמעט כמוה. המילים לא הפסיקו לזרום, דשנו בכל
נושא שרק אפשר לעלות על הדעת, לא הורדתי לשנייה את העיניים
ממנה, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. היא אמרה שזו פעם
ראשונה שהיא יוצאת לפגישה מאז שההורים שלה התגרשו והיא קצת
מתרגשת ומפחדת, אמרתי לה שאין לה ממה לפחד ואני אגן עליה ממני,
היא צחקה והיה לה את הצחוק הכי מדהים ששמעתי מתגלגל בצורה כל
כך נפלאה והשיניים הצחורות שלה חשופות ומאירות כל פינה בחדר.
בסוף הערב התנשקנו, היא נישקה כל כך בעדינות, היה לה טעם של
עוד אבל הפסקתי. אמרתי לה שאני לא רוצה להפחיד אותה וללחוץ
עליה ושלכל דבר יהיה זמן.
במשך חודשיים יצאנו, לפעמים סתם לטיול בפארק, לפעמים ללכת על
הים מידי פעם ישבנו בבתי קפה ובעיקר בשלנו ופעם אחת יצאנו
לסרט. עידן אמר שהוא בחיים לא ראה אותי כל כך מאושר ומחזיק
מעמד בקשר כזה ואני שמתי לב איך כל פגישה העצב נמחק לה
מהעיניים. היה כבר סוף מרץ וקצת פחות קר, ישבנו בים ואז היא
סיפרה לי, ששבוע לפני שנפגשנו בהופעה ההיא היא נאנסה הייתה לה
מטרה להגיע להופעה של אביב גפן ואז אם אף אחד לא יגש אליה והיא
תהיה שוב בלתי נראית היא תתאבד - ממילא היא סתם נטל על כולם.
היא אמרה שאני היחיד שהיא מספרת לו את זה ושהיא פשוט מעדיפה
להדחיק, כעסתי עליה על זה מדאגה, אמרתי לה שאנחנו חייבים לעשות
משהו עם זה, חייבים לפנות למשטרה או לפחות לעמותות האלו
שיודעות איך מתמודדים עם זה, הבטחתי לה שאנחנו נעבור את זה
ביחד ונתגבר על הכל ביחד, הבטחתי שאני אציל אותה מכל הרוע
בעולם הזה. היא חיבקה אותי כל כך חזק ולא עזבה כל הערב, בכינו
ביחד. בפעם הראשונה בחיי אמרתי למישהי שאני אוהב אותה, היא
אמרה שגם היא, שהיא לא חשבה שיש מישהו שיכול להבין אותה כמו
שאני מבין אותה, שיכול לקרוא ולדעת מה היא חושבת עוד לפני שהיא
התחילה לחשוב, היא אמרה שהיא לא חשבה שיהיה מישהו שיהיה האור
שלה, הדבר היחיד שמחזיק אותה בחיים ואני הפכתי לכזה. חיבקתי
אותה ושוב בכינו שנינו, אף פעם לא בכיתי מאז הלוויה של סבא
אברהם כשהייתי בן 7, היום אני בן 20 ובפעם הראשונה מאז אני
בוכה. אני כל כך אוהב אותה.

ביולי יצאתי לרגילה, לפני המבצע הגדול שהמחלקה שלי עומדת לבצע
נתנו לנו רגילה, חלק מהזמן בליתי עם המשפחה, חלק עם החמישיה
המופלאה שלי שקצת הוזנחה בזמן האחרון ואת רוב הזמן בליתי עם
שלגיה שלי, כשהיא לא למדה לבגרויות ועבדה בשתי העבודות הקורעות
שלה היא הייתה איתי. שלגיה שלי שאני כל כך אוהב. אחרי הבגרות
האחרונה שלה בספרות (שהגישו אותה על 100, גאון שלי) אספתי אותה
לפני זה קפצתי לבית שלה לקחתי תיק עם כמה בגדים וכלי רחצה,
שבוע לפני הזמנתי לנו מקום בצימר ביישוב חד-נס, אומרים שזה
הצימר הכי טוב שיש בארץ, הייתי חייב לקחת אותה למקום שיהיה לנו
קצת שקט מהכל ונוכל להיות רק אנחנו לבד. כל הדרך לשם היא שאלה
לאן נוסעים ואני לא הסכמתי לגלות, כשעצרנו כדי לאכול משהו בדרך
היא נישקה אותי את אחת הנשיקות העדינות שלה ואמרה שהיא עייפה
והיא הולכת לישון, כשנגיע אני אעיר אותה. אחרי שלוש שעות נסיעה
הגענו, היישוב הזה הוא ממש מדהים, יש בו נוף כמו בגן עדן ואם
מתאמצים אפשר לראות את הכנרת. הכנסתי את כל הדברים ואז הערתי
אותה בנשיקה. היא התעוררה וקפצה עליי, לא הפסיקה להגיד כמה אני
מדהים וכמה היא אוהבת אותי. עשינו קיאקים בירדן ואז נסענו
לכנרת להשתכשך קצת במים, בערב הלכנו למסעדה איטלקית והיא אכלה
ספגטי ברוטב עגבניות והתלכלכה כמו ילדה קטנה, לא הפסקתי לחשוב
עד כמה היא מדהימה. כשחזרנו לצימר שלנו התקלחנו ונשכבנו במיטה.
היא אמרה לי: "גיא, אני רוצה שנשכב" שאלתי אותה אם היא בטוחה
והיא אמרה שכן, לאט לאט הורדתי ממנה את הבגדים ונשקתי לכל חלק
וחלק בגוף שלה, פחדתי עליה, על שלגיה העדינה שלי, שכבנו וזה
היה הדבר הכי טהור בעולם, נתתי לה את כל הזמן שהיא צריכה
והקשבתי לכל מה שהיא מבקשת, שנינו כל כך נהנינו.

ביום שבת בבוקר התעוררנו אכלנו את הארוחת בוקר הטעימה שיש
בצימר והתארגנו לנסיעה חזרה הביתה לא לפני שעשינו בוק של החדר,
הנוף, שלה ושל כל מה שנקלע בדרכנו. ידעתי שאני צריך לחזור לצבא
מחר בבוקר ואז אנחנו יוצאים למבצע. ב10 בלילה הגענו הביתה,
עצרנו בכל מקום שנראה לנו בדרך כדי לצלם לנוח ולנצל את הזמן
שנשאר לנו ביחד. כשהחזרתי אותה הביתה היא חיבקה אותי ולא
הפסיקה להודות לי ולהגיד כמה אני מדהים וכמה היא אוהבת אותי
ושאני אשמור על עצמי.

ביום ראשון בלילה הפלוגה התחילה במבצע, באמצע הפתיעו אותנו
מחבלים שהתחילו לירות עלינו, אני שהייתי ראשון מבין כולם
נפצעתי ברגל ולא יכולתי לזוז, המחבלים התקרבו אליי וניסיתי
לירות עליהם, הם לקחו אותי איתם, אני לא כל כך זוכר את הדרך
שעברנו אבל אני זוכר שכאב לי ודיממתי. כשהתעוררתי הייתי באיזה
חדר קצת מחניק, עם תחבושות על הברך, לא הבנתי איפה אני עד שהם
התחילו לדבר איתי בערבית. למרות מה שכולם חושבים הם היו ממש
נחמדים וכל הזמן הציעו לי קפה (הם לא ידעו שאני לא שותה קפה)
והכינו לי אוכל, האוכל שלהם לא היה טעים כמו של ג'ואי אבל
אכלתי כדי לא להרגיז אותם. עכשיו אמצע הלילה והם קשרו אותי כדי
שאני לא אברח אז אני יושב פה וחושב על שלגיה שלי, עכשיו תורה
להציל אותי.

הצילו.

28/6/06
נכתב אחרי שתי חטיפות, שתיים יותר מידי.