וזה ברור לי עוד יותר, כשמגיעה השעה הכי טובה בשבוע, והיא
בקושי חצי שעה, ובשישי שכבר נוטה לקראת ערב אני מסיימת לעבוד
והולכת את ההליכה מהשרתון לקינג דיוויד ומשם הביתה, וסיגריה
אחת שאני מרשה לעצמי מנפחת את כלי הדם ביותר מדי חמצן, אני
מתחילה לרחף בתוך כל זה, בתוך השקיעה וקצת מעל המדרכה, אני
האדם היחיד שאני מכירה שמתמסטל באופן קבוע מחמצן, ואני יורדת
בדיוק באותו רחוב אפור שירדתי בו לפני שנה ומשהו, מדברת עם
אותם חתולים שהיו שם אז באותו הביקור, אותה חבורה ממש חוץ מכמה
שמתו בינתיים או נדדו לערים נדיבות יותר, ומזכירה להם את הפעם
ההיא, איך שאלתי אותם אם העיר הזאת טובה לחתולים שלה, והם אמרו
לי אז שלא, אפילו לא למשכילים שביניהם, אבל שכדאי לי בכל זאת
לבוא. ואני נזכרת איך הם אהבו את נועם יותר, ואותי פחות, אולי
כי הם לא רוצים תחרות עם חתולה כמוני והעדיפו לטרוף סתם בן אדם
פשוט וטוב, ונזכרת בנו מסמנים סדינים וצוחקים בקול ממש פה בחדר
באגרון, ליד החלון שלו אני עכשיו עוברת, קמים לשתות באמצע
הלילה כשעוד היה אפשר לאכול משהו ראוי לציון, או לאכול נקודה,
במייקס פלייס הישן. איך הוקסמתי משיכורה לא צעירה כבר שקמה
מהבאר, והקדישה את זה לבארמן והתחילה לשיר במקרופון שזה עולם
אכזר וקר, וגם אני פתאום רוצה להקדיש משהו לבארמן ההוא שלי,
שהכרתי, כי לי נהיה חם כל כך עכשיו. קרן היסוד נהיית יפה, ואני
הולכת לא לגמרי ישר, כמו שכמה צפירות מביאות לתשומת ליבי, אבל
החמצן עדיין לא התפוגג ואני מרגישה אותו תוסס בבועות קטנות, לא
היסטריות, לא אקסטטיות, סתם בועות, בורידים שלי, ואני צוחקת.