"צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו... צ'ו... צ'ו..." פולטת הילדה עם
תנועות ידיים מוזרות, חיקוי צולע של סיבוב גלגלי הרכבת.
אמא שלה יושבת לידה, אישה מבוגרת, עם משקפיים, מסתכלת בבושה
לצדדים, מחפשת את עיני המתבוננים. היא רואה אותי, אני מפנה מבט
לעבר הבחורה שיושבת מולי. היא כמוני, שנינו מסתובבים אל
החלון.
"קחי תאכלי" מושיטה האמא משהו בכפית לילדה, וזאת בכלל לא
מסתכלת עליה, היא מסתכלת דרך החלון, מסתכלת לתקרה, רק שנדמה
שהיא לא רואה שום דבר.
האמא מנסה שוב, "תאכלי מיכל", מכניסה לה את הכפית לפה.
"כמה אנשים..."
"..צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו... צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו." מתחילה שוב הילדה,
מגבירה את הקול שלה בהדרגה, לא יכולתי להבדיל בין בחילה,
רחמים, עצבים או עצב באותו רגע.
אני לא מסתכל, בוהה בחלון, כך גם הבחורה מולי.
"מיכל, תהיי בשקט..."
"תירגעי" ושוב מנסה להבחין במתבוננים

"צ'ו צ'ו... צ'ו צ'ו... צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו!!!"

"...כן, אני הייתי נהגת... כן... על כל מיני, סוף סוף סיימתי
עם החרא הזה..." אני לא יכול להמנע
מלהקשיב לבחורה מולי, הייתה נהגת משאית בצבא, היא לא אמרה את
זה, אבל לפי הגודל
והמראה שלה, אני חושב שהיא נהגה על משאית, או לפחות זה מה
שמתאים לה.

"אמא..."
"מה מיכל?" מנגבת לה אוכל מסביב לפה
"אה... לאן האנשים האלה הולכים?" לא מצליחה הילדה לשמור על
הקול שלה וכמעט צועקת, "לאן הם כולם ממהרים?"

"התחנה הקרובה חיפה, נא לא להשאיר חפצים ברכבת, תודה"

"אולי האנשים נוסעים לחיפה?"

הרכבת ממשיכה.

"צ'ו צ'ו... צ'ו צ'ו... צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו..."

הילדה יורדת מהרכבת עם אמא שלה.
מעניין בת כמה היא? לא הצלחתי לנחש,
מעניין לאן היא הולכת מכאן, האוטיסטית הזאת?