אילו הייתי מטאטא תל אביבי...
אז החיים הם חיפוש. ותל-אביב מלאת הפתעות, כתמיד.
כולנו מחפשים אהבה. כך נדמה לי. או תחליפים לה. העיר מפוצצת
בהזדמניות חד פעמיות ורב פעמיות.
יש את הביצ'יות עם המבט הסארקסטי על הבר שתקנה אותם בחולצה
מכופתרת וכמה סיבובי שתייה. יש את האמניות האבודות שפזמון אחד
בשיר אלמוני יפיל אותם לרגליך החסונות המחפשות אהבה.
יש את נערות המסיבה שתלוי איזה חומר יסחוב את הסיפור לאהבה.
רבות אהבות ידעתי בעיר שאולה זו. מתובלים פחות או יותר. אך
ידעתי שהעיר גדולה מדי בשביל אהבה אחת מוחלטת.
הילכתי לבד כרגיל. פגישה מקרית במסדרון מסויים הזמינה אותי
לבית הקפה השכונתי בנשיקה רטובה. מבטים. שיחות עמוקות. ידיים.
נשיקה. עיניים ירוקות חומות. היא לבושה מכנסיים אפורים עם
כפתורי פלדה. משדרת ביטחון קסום ואינסופי. בחוץ קור עוקצני.
והקפה מבטיח לילה תל אביבי ברוך חושניות. משוחחים על איך ולמה.
נוגעים בלטיפות ברגעים. המקום הומה אדם. מוזיקת ג'אז מרפרפת
מעל הפנטזיות. מחבק אותה וקרן של שלווה נמסכת מתחת שדיה
הנלחצות אליי.
משם הכל התגלגל כמורד תלול אל שערי גן-עדן ממש כמו סרט איטלקי
מהודק וראוי לצפייה. יוצאים, אוחזת אותי בזרוע באחיזה שאינה
משתמעת לשני פנים. אתה שלי הלילה וזאת עובדה.
ההמשך היה כמו פיסת חלום. מפשיט אותה, מלטף את כולה.לראשונה
רוצה לגעת ולא לבעול. ירכיים מוצקות וקשתיות. פלומת שיער
עוקצנית ומטופחת. אור נרות על גבה  והביטלס קופצים מהרמקולים.
"אול יו ניד איז לאב..."
החלתי להיסחף. אני מלטף במקום לגרות. אני מחבק אותה והקרניים
של הנשמה שלה חותכות לי את התודעה הסתמית המיובשת מאהבות
מקריות. מביט ומביט. צולל וצולל. מחפש את הרגע ואני מוצאו.
בבוקר התעוררתי והיא ישנה שלוווה לצידי. בשעת שחר האש ניצתה.
מנשק את שפתיה בחוזקה, רוצה לבלוע את הכל. היא אינה מדברת רק
מציפה אותי בגשם של שלווה תמוהה. חודר אליה לאחר לילה של
מבטים. מרגיש בבית. נסחף עד הסוף. מטאטא את העבר ופותח חדר חדש
להווה. ברקע שאריות של סיפור אובססיבי. וכלה מחליפה חברתה
כבמטה קסם.
הכל קרה מהר. האקסית גילתה את הנעשה. זעם וציפורניים. שני נשים
היסטריות. אהבה בשלה ומלאת הומור. שיחות עמוקות על אלוהים
וספרות. דוסטייבסקי וניטשה מרקדים בנינו. שילוב של חכמה ויופי
.
האחד בתחת של השני. עברנו לגור יחד. בנינו עולם מדהים במהירות
מסחררת. טיאטאתי את חיי לנוכחותה. את נשמתי ואת גופי. אפילו את
ההורים ראיתי. בתוך המערבולת גם תל אביב נראתה חסרת ברק. כולם
צלליות מול. על הקירות הבית דמותה מרוחה בעשרות דימויים שונים
ומשונים ממלאת כל נים בנשמתי. היתכן שיש כאן אהבה? היתכן?
וכמו מגדל קלפים הכל התמוטט בפנים. דיכאון. פחד מהשלמות? איבוד
החיפוש? פחד משלווה? עצבות ?
אנחנו רוצים לאהוב אבל מפחדים להיקשר. רוצים לקנא אך מפחדים
לשחרר. מחפשים ראיות המגובבות במילים על גבי מילים. ושוב
מטאטאים את הברק אל מתחת לדלת. מתפללים שהקסם יחזור. והקירות
קלופים מלילות של בכי.
היא עזבה. לקחה הכל. קומקום. מראה. מתלה. מנורה. ואת המטאטא
חיפשתי יומיים המטאטא הקבוע זה שטיאטא את הזיכרון. את הרגעים.
את הנשימות. הבת זונה לקחה את המטאטא, השאירה רק יעה. והבטן
צועקת געגועים. מנסה לשנוא כמו לאהוב. מחליף ערוצים. אך המטטאא
נלקח.
החושך שורר. יצאתי לחנות וקניתי מטאטא חדש. טיאטאטי את המרצפות
האחרונות שנשארו ממנה בפנים .
היא לקחה הכל כמו שהיא נתנה. האם אפשר לטאטא אהבה?
האם אפשר לקמוץ אותה בשקית זבל ולהשליך אותה?
שבועיים אחר כך כבר הלב התפוצף, האגו התפלץ. הלכתי בלילה עם
דמעות כילד המחפש נחמה.
כן יש פה אהבה אמרו צעדיי בעיר באותו לילה. כבר ספרתי את
הרגעים. כבר מניתי את הנשימות.
בום בום בום
אני נוקש בשר ביתה והאור קיים אך אין תשובה. מנפץ את החלון
ורואה אותה חבוקה לגבר שדומה לי כמעט. הכל קורס. האבק כיסה את
הגשר. העיניים דומעות. יא שרמוטה החלתי זועק!
האהבה הפכה לשנאה השנאה הפכה לאהבה. לילה טוב תקווה ובוקר טוב
ייאוש. לילה טוב ייאוש ובוקר טוב סליחה.
האם אפשר לסלוח? איך? הגופה לא התקררה עדיין...
סלחתי, חיבקתי בכיתי. האגו מנופץ לשברים על המרצפות..
הבטתי בו במטטא החדש שהיא רכשה במהירות כה רבה. קינאתי בו שהיה
בתוכה. חדר אל מקדשינו קינאתי בה שיש לה חנות מטאטאים זמינה
שתוכל לטאטא את רגשותיה. ביקשתי ממנה את המטאטא. כן, זה שטיאטא
את ההריסות המחורבנות במסדרון הנפש. שיוציא את האבק, שטיאטא את
כולה הנמצאת בתוכי. הפחד המחורבן טיאטא אותך וכל המטואטא
מטאטאים אותו .
אילו הייתי מטאטא תל אביבי?