אתמול התנדנדנו ענת ואני. כל אחת בנדנדה משלה.
נהננו מהרוח המלטפת את גבנו. עצמנו את עיננו והתמכרנו למהירות
של הנדנוד.
ופתאום, ענת הפנתה אלי את ראשה ושאלה: "יעל, זוכרת שלמדנו
אתמול על אדם וחוה?"
עניתי שכן.
אז ענת אמרה: "וזוכרת שהמורה אמרה שאלוהים ברא את אדם וחוה?"
עניתי שוב שכן.
והיא לא הרפתה ושאלה: "אז מי ברא את אלוהים?"
אז כבר עצרתי את הנדנדה. חשבתי שעל שאלה כזאת צריך לענות כששתי
הרגלים על הקרקע.
תמיד אמרו לי שלכל שאלה יש תשובה ואפילו בבית יש לנו ספר כזה
שנקרא 'לכל שאלה תשובה'. אז אמרתי לענת שכדאי אולי להציץ בספר
כי בטח בו נמצאת התשובה.
רצנו מהר הביתה (למרות שבדרך כלל קשה להזיז אותנו מגן
השעשועים...)
אמא לא הבינה מדוע חזרנו מהר כל כך מגן השעשועים ולנו לא היה
גם זמן להסביר. רצנו אל הספר, פתחנו אותו והתחלנו לחפש את
התשובה לשאלה שפתאום כל-כך סקרנה אותנו.
היו שם שאלות כמו: 'למה הציפורים מצייצות' ו'מדוע מדליקים
שמונה נרות בחנוכה'. אבל אף לא שאלה אחת שהזכירה את אלוהים או
את מי שהמציא אותו.
ענת אמרה שהיא שמעה את אבא שלה פעם אומר שאין אלוהים, כי אם
הוא היה אז בטח שלא היו אף פעם מלחמות ואנשים רעים.
אמא נכנסה בדיוק לחדר ושמעה את השיחה בין ענת לביני. היא שאלה
מה אנחנו עושות ואמרתי שאנחנו רוצות לדעת מי המציא את אלוהים
ושאבא של ענת אומר שאין בכלל אלוהים.
אמא שאלה אותנו איך הגענו לזה בכלל וענת אמרה שפשוט למדנו על
אלוהים וגם על אדם וחוה בשיעור תורה בבית-הספר ושאם אלוהים
המציא את אדם וחוה ואת העולם כולו אז מי היה זה שהמציא את
אלוהים?
אמא צחקה רגע ואמרה: "מתוקות שלי, בניגוד לאבא של ענת אני
דווקא חושבת שאלוהים כן קיים על אף הרוע שיש לפעמים בעולם".
"אבל", אמרה אמא, "אין רק רוע בעולם ולכל דבר יש גם את ההיפך
שלו ומלבד דברים רעים", אמרה אמא: "יש גם דברים טובים".
"אז אם יש אלוהים", אמרה ענת: "מי הם האמא והאבא שלו? מי ילד
אותו?"
"כנראה שאף אחד" צחקה אמא. "אלוהים נולד מתוך עצמו".
"אבל איך?", שאלתי. "על ידי קסם?"
"לא יודעת", אמרה אמא. "אלו שאלות גדולות מדי, אפילו לאנשים
גדולים כמוני".
אמא יצאה מהחדר ואנחנו לא נחנו.
הרי לכל אחד יש אבא ואמא, אז מי ההורים של אלוהים?
ענת אמרה שאולי לאלוהים יש רק אבא או רק אמא ושאולי הוא בכלל
יתום.
"גם אם הוא יתום", אמרתי: "הרי שהורים היו לו".
"אז איפה הם?", שאלה ענת. "ואיך קוראים להם? ואיך הם נראים?
ומי הם בכלל"?
מרוב שהיינו עסוקות בבירור השאלה, לא שמנו לב שהזמן רץ וכבר
כמעט ערב. ענת אמרה שהיא צריכה ללכת אז סיכמנו בינינו שנמשיך
לחפש את התשובה ומי שתמצא קודם תתקשר מיד לשניה.
ענת הלכה.
אני ניסיתי לחפש עוד קצת בספר, לראות אולי פספסתי איזה עמוד
שדווקא בו נמצאת התשובה לשאלה: 'מי המציא את אלוהים'.
לאכזבתי לא מצאתי. מה גם שאמא כבר זירזה אותי ללכת ולהתקלח
ולבוא לאכול, מה גם שהתחלתי כבר להיות רעבה...
למחרת בבית הספר ענת אמרה שעוד אין לה תשובה ושאבא ואמא שלה
אמרו שאין אף אחד שהמציא את אלוהים, כי אין בכלל דבר כזה
אלוהים. אז ענת אמרה שהיא הזכירה להם את אדם וחוה ואת בריאת
העולם. "פתאום", אמרה ענת, "ההורים שלי התחילו לדבר על משהו
מוזר".
"הם אמרו שהעולם נוצר אחרי איזשהו 'מפץ'. "מפץ" שאלתי?. "כן,
הם דיברו על 'מפץ גדול' ". "מה זה 'מפץ גדול? " שאלתי שוב. "לא
יודעת", היא אמרה "אבל זה מה שגרם לבריאת העולם כולו. מין
פיצוץ כזה גדול ולא אלוהים".
ענת סיפרה שהיא כעסה על ההורים שלה שענו לה תשובה שכזאת.
ושתינו החלטנו ללכת בסוף שיעור תורה למורה ולשאול אותה.

כשצלצל הפעמון לסוף השיעור רצנו ענת ואני למורה ואמרנו שאנחנו
רוצות לשאול אותה שאלה.
"בבקשה תשאלנה", אמרה רחל, המורה שלנו לתורה. ואני אמרתי:
"המורה, ענת ואני מבקשות לדעת מי המציא את אלוהים".
רחל המורה פלטה מין קריאת 'וואו' שכזאת ולאחריה אמרה: "זאת
באמת שאלה מצויינת בנות. ואמנם אני המורה שלכן לתורה, אבל זהו
סוג של שאלה מאוד מורכבת. שאלה שעד היום לא נמצא לה פתרון אחד.
אבל אם אתן בכל זאת שואלות לדעתי, אז אני חושבת שאין אף אחד
שהמציא את אלוהים. אלוהים הוא כל יכול, כל יודע והוא היה שם
תמיד". "אבל איך תמיד?" שאלתי. "מה מישהו בא ושם אותו פתאום
בעולם? ואם הוא היה הראשון מכולם, אז מאיפה הוא בא? הוא בטח
היה חייב לבוא מאיפשהו" אמרתי.
"כמו שאמרתי לכן בנות חמודות, זוהי שאלה סבוכה שעד עצם היום
הזה לא מצאו לה תשובה חד משמעית. אני חושבת שאלוהים לא נולד
ולא בא מאיזשהו מקום. הוא פשוט היה שם תמיד וממנו הכל התחיל.
ועכשיו אם תסלחו לי אני מאוד ממהרת. מקווה שעזרתי לכן קצת".
אמרה המורה ויצאה מהכיתה.
ענת ואני נשארנו מבולבלות. נשארנו שותקות כמה דקות עד שענת
שאלה: "אז מה את אומרת יעל"? "לא יודעת", עניתי. "יש לי
רעיון", אמרה ענת. "בואי נלך לבני
מד' 2 יש לו כיפה וכל המשפחה שלו דתיים". "את גדולה", צעקתי.
"בטח בני יפתור לנו שאת השאלה. הוא בטוח מבין באלוהים טוב".
יצאנו לחצר. חלק מהילדים שיחקו בכדורגל, חלק בגומי ובקלאס וחלק
סתם ישבו ואכלו את ארוחת העשר שלהם.
לא רחוק מהקיוסק ראינו את בני משחק עם עוד חבר בקלפים של סרטים
מצויירים. ניגשנו אליו.
"הי בני", אמרה ענת. "שלום", אמר בני והמשיך במשחק. "אנחנו
מפריעות?" שאלתי. "קצת", אמר בני. "זה בקשר לסרט שכל השכבה
מתכננת ללכת אליו?" שאל בני. "לא", אמרה ענת. "יש לנו שאלה
מאוד חשובה לשאול אותך". "נפגש בהפסקה הבאה בדיוק כאן", אמר
בני. "בסדר?" "בסדר", ענינו ביחד.
בהפסקה רצנו ענת ואני למקום המפגש שקבענו עם בני. בני לא היה
שם עדיין ואני התחלתי לחשוש שהוא שכח או שסתם לא היה לו חשק
להגיע. אבל אז, באמצע כל המחשבות, הגיח בני.
"בני"!, צעקתי. "הוא הגיע ענת, את רואה?" "בדיוק כמוך", ענתה
ענת.
"מה רציתן לשאול אותי?" שאל בני. וענת אמרה: "בני, יעל ואני
מנסות כבר יומיים למצוא את התשובה לשאלה שמאוד מסקרנת אותנו
ואנחנו בטוחות שאתה תוכל לענות לנו עליה".
"מה השאלה?" שאל בני. "מי המציא את אלוהים", אמרתי. "מי המציא
את מי?" שאל בני. "את אלוהים", אמרנו שתינו.
"איזו מין שאלה מפגרת זו?", שאל בני. "אף אחד לא המציא את
אלוהים. אלוהים הוא הכח הכי גדול בעולם. אין מישהו שיכול להיות
מעליו ולהמציא אותו".
"אז איך הוא נולד?", התעקשתי. "אלוהים לא נולד, אלוהים הוא לא
בן אדם. הוא משהו רוחני". אמר בני. "רו...? גמגמתי. "רוחני",
אמר בני. "ההפך מחומר. משהו שאי אפשר לראות אותו ולגעת בו,
משהו נצחי. כל יכול".
הפעמון צלצל ואנחנו נפרדנו מבני מבלי להרגיש שיש לנו תשובה
ביד, משהו מספק.
מאוחר יותר בלילה חלמתי חלום. חלמתי שאני הולכת בדרך לבית הספר
ופתאום אני שומעת קול שקורא לי: "י-ע-ל". "כן", עניתי בחלום.
והקול המשיך: "זה אלוהים מדבר אלייך".
"אלוהים באמת זה אתה?", שאלתי מופתעת ונרגשת. "כן", ענה הקול.
"שמעתי שאת שואלת אודותיי בימים האחרונים".
"כן, פשוט אני וענת חברה שלי מנסות לברר מי המציא אותך. אני
מקווה שזה לא מפריע לך שאנחנו מתעסקות בך כל-כך, זה פשוט דיי
מסקרן...". "זה בסדר, אני מבין את הסקרנות שלכן", ענה אלוהים.
"אבל מדוע לא באתן לשאול ישר אותי?"
"לא ידענו איך אפשר להשיג אותך", אמרתי. הו, זה פשוט מאוד",
ענה אלוהים. "אני גר לא רחוק מכן. אחרי הירידה לים".
"אתה גר בחוף הים?", התפרצתי. "לא, לא בחוף הים, בקו האופק של
הים". אמר אלוהים. "איפה שמסתכלים לכיוון הים הכי רחוק שיש".
"תגיד אלוהים", שאלתי, "אתה לא נמצא בארון הקודש שבבית הכנסת?
הרבה פעמים אני שומעת שאומרים שהרוח שלך נמצאת שם".
"זה תלוי בתקופה", אמר אלוהים. "לפעמים אני גר בארון הקודש.
אבל זה בעיקר בחורף. בקיץ כמו עכשיו אני אוהב להיות בחוץ
ובעיקר בים. אבל רחוק, רחוק מכל המתרחצים והמדוזות. אז אני
תופס לי את קו הרקיע ולפעמים גם יורד לצלול קצת. תלוי".
"רגע", אמרתי. "מה לצלול? אבל בני אמר שאין לך גוף, שאתה משהו
רוחני".
"אני יכול להיות כל מה שאני רוצה", אמר אלוהים. "וכשמתחשק לי
לקפוץ לראות סרט או לאכול במסעדה טוב אז אני הופך ונהייה כמו
בן אדם-רגיל והולך ומסתובב ונהנה. ואף אחד לא חושב שהאיש שהולך
מולם הוא אלוהים". "אז תגיד אלוהים", אמרתי, "מי המציא אותך?
ענת ואני מנסות כבר יומיים לחפש את התשובה".
"ילדות חכמות", אמר אלוהים, "שאלה מצויינת שאלתן. בשמחה אענה
לכן עליה".
פתאום, לפני שהבנתי מה קורה, שמעתי את הקול של אמא שלי קורא:
"יעל, קומי כבר מאוחר". ואני התעוררתי בקפיצה והבנתי שהכל היה
חלום ושלצערי פספסתי את התשובה.
מאוחר יותר בבית-הספר סיפרתי לענת על החלום.
"אם היית ממשיכה לחלום רק עוד כמה רגעים אולי עכשיו הייתה לנו
תשובה", אמרה ענת. "אבל זה רק חלום", אמרתי. "ואולי לא?", אמרה
ענת. "אולי יעל זה איזשהו סימן".
"חבל", אמרתי. "מה נעשה עכשיו?", "לא נעשה כלום" אמרה ענת.
"מספיק יעל. ראית שלאף אחד אין תשובה חד משמעית ושכולם
מתבלבלים כשאנחנו שואלות אותם ושאפילו בספר 'לכל שאלה תשובה'
לא מצאנו תשובה. אז די, מספיק. כנראה שלא לכל שאלה בעולם יש
תשובה. צריך להסתפק במה שיש".
יומיים לאחר החלום הגיע יום שבת ואבא, אמא ואני הלכנו לים.
שמחתי כפליים. גם כי אני אוהבת ללכת לים וגם כי חשבתי שאולי
ייצא לי לראות איזה סימן לאלוהים, כמו בחלום שחלמתי.
היו הרבה אנשים בחוף ואני ואבא ואמא נכנסנו למים והשתוללנו עם
סירת הגומי שיש לנו. אחר כך נחנו קצת בצל ואבא ואמא שלחו אותי
לקנות לכולנו שתייה וקרטיבים בקיוסק.
בזמן שחיכיתי בתור ראיתי בצד איש מבוגר שיושב. היה לו שיער
אפור ועיניים בצבע הים, כחולות ועמוקות. פתאום, עלה בדעתי
שאולי הוא אלוהים וכמו בחלום הוא החליט להכנס לדמות של בן-אדם.

ניגשתי אליו ואמרתי: "סליחה שאני מפריעה, אבל אני ממש צריכה
לשאול אותך משהו". "בבקשה", אמר האיש המבוגר. "אולי במקרה אתה
אלוהים?", "אני מה?", שאל האיש. "אלוהים", השבתי. "מדוע את
שואלת?", הוא אמר,
"אני נראה לך כמו אלוהים?"
סיפרתי לאיש את הסיפור מתחילתו ועד לחלום. האיש הקשיב בסבלנות
ואז אמר:
"ילדה חמודה, זה באמת נורא יפה ואפילו מעורר השראה שילדה בגילך
מתעסקת בנושא מסובך כל-כך. נורא מחמיא לי שחשבת שאני אלוהים.
אבל אני לא", הוא אמר, "שמי אפי ומה שמך?" "שמי יעל", עניתי
באכזבה.
"יעלי, אמר האיש בחום. חבל שנאלצת לרוץ כמה ימים בלנסות ולמצוא
את התשובה לשאלה בספרים ואצל אנשים אחרים כשכל הזמן התשובה
הייתה כל-כך קרובה אלייך". "קרובה?"
שאלתי. "איפה?", "כאן, אצלך", הצביע האיש על הלב.
"אלוהים נמצא כאן בתוך הלב שלך וגם בתוך הלב שלי ושל כל אחד
אחר בעולם. אלוהים הוא כל מה שתאמיני שהוא. הוא הפרח הצומח
בשדה אחרי חורף ארוך. והוא הציפור שמצייצת ביום של קיץ. והוא
ענן שמוריד גשם של ברכה. ולפעמים הוא גם דמעה קטנה", אמר האיש
שקרא לעצמו אפי.
"תסלח לי אפי", אמרתי, "אבל אני לא ממש מבינה מה שאתה אומר".
"זה מאוד פשוט", הוא אמר. "אלוהים הוא כל דבר טוב ורע שיש כאן
בעולם. הוא התקווה והפחד, השמחה והצחוק, הבכי והכאב, השיר
והפזמון. ואין מישהו אחד שהמציא את אלוהים. כל אחד ממציא את
האלוהים שלו. את העולם ומלואו שלו".
באותו הרגע הציפה אותי מין חמימות נעימה וחשבתי לעצמי שכנראה
שהוא באמת צודק. אלוהים הוא העולם הפנימי והחיצוני של כל אחד
מאתנו. ולא צריך ללכת
כל-כך רחוק כדי לחפש אותו, או את מי שהמציא אותו. צריך פשוט
להסתכל פנימה. יותר פשוט מזה?...