מוקדש לשחר שלי





הם דיברו כבר שנים, היא והוא, הכירו אחד את השני על כל הפרטים
והשגעונות הכי קטנטנים שיכולים להיות, על כל השמחות, העצבונות.
ככה לפחות הוא חשב, עד היום ההוא, עד השיחה ההיא באיי סי קיו.
היה להם ריב קשה. היא אמרה לו שהם בקושי מדברים, ואי אפשר
לשמור על קשר ככה. לא היה להם זמן אחד לשני, וזה ציער אותה
מאוד. הם רבו ורבו, כמעט עד דמעות מצידה (רגשנית גדולה), עד
שפתאום היא פלטה "מעניין מה יקרה אם אני אחתוך את הורידים"...
הוא היה קצת נבוך, קצת נדהם, קצת לא מבין, קצת מהכל. "אממ...
תמותי??... את רוצה להתאבד?", הוא שאל, והיא ענתה: "לאו דווקא
להתאבד... אני פשוט סקרנית לדעת מה קורה כשחותכים את הורידים,
איך זה מרגיש? זה לא יכול לכאוב נורא, נכון? כי מתים די מיד".
הוא קרא, ולא הבין מה קרה לה. היא דיברה במין טון תמים וילדותי
שכזה, טון שנהגה להשתמש בו הרבה. עוד הודעה הגיעה, "אני ממילא
לא אחסר לאף אחד או משהו". הוא לא ידע מה לעשות. ניצבת מולו
נערה עם כוונות התאבדות מוזרות. הוא רצה למנוע זאת ממנה בכל
דרך, להיות שם איתה, לחבק אותה, ללטף לה את השיער ולומר שהכל
בסדר. מין אינסטינקט שכזה שיש לו- המרגיע הלאומי. למרות הכל,
הוא לא הצליח למצוא את המילים. "בואי לא נבדוק מה קורה אם
חותכים וריד...".
מהצד השני ישבה היא, תוהה ברצינות מה קורה כשחותכים וריד. למה
צריך לחתוך וריד? למה לא עורק? (היא לא היתה מבינה גדולה
בביולוגיה) ובכלל, זה משנה אם זה ביד ימין או שמאל? אולי אחד
מהם גורם למוות יותר מהיר?..... היא התחילה לדמיין לעצמה את
הלוויה שלה. יהיו מעט אנשים, אמא שלה תבכה. אבא שלה לעומת זאת,
יכבוש את הדמעות. יקברו אותה ליד הגדר עם כל הפסיכים האלה
שקפצו ממגדלים או ירו לעצמם במוח. עדיף כבר, היא המשיכה לחשוב,
שיעיפו אותה לאיזה שיח וגמרנו, ולא שיקברו אותה באדמה עם עוד
מאות גופות. זה הגעיל אותה. "אם אני אמות", היא כתבה, "אני
באמת אחסר לך?... תחשוב ברצינות. אני לא מדברת על זה שתבכה
שבוע ואחרי חודש תשכח". צפצוף מעצבן הודיע לה שהוא החזיר לה
הודעה: "אני יכול להבטיח לך שאני לא אתאבל עליך יום וליל, אבל
יכאב לי, תאמיני לי". היא לא האמינה לו. הוא היה איתה יותר מדי
ציני פעמים רבות בעבר, והיא כבר לא יכלה להחליט מה הוא הפעם-
רציני או ציני.
היא הלכה למטבח והביאה סכין פשוטה. פתאום היא נזכרה במשפט
המטופש הזה שאומרים לילדים קטנים: 'סכין ביד קטנה, אוי סכנה
סכנה', והתחילה לגחך לעצמה. היא התיישבה שוב על הכיסא מול
המחשב. סמל של הודעה קטנה היבהב לה בצד המסך. "את שם?", הוא
כתב. "כן, אל תדאג, אני עוד פה", היא ענתה, "עוד לא חתכתי את
עצמי :)".
מוזר, היא חשבה לעצמה. הוא הבנאדם האחרון שאני אדבר איתו. אבל
אפילו, זה לא היה ממש דיבור, וגם רבנו לפני 10 דקות. "אז אתה
האחרון שלי" היא כתבה לו.
היא העבירה את הסכין הפשוטה על פרק כף היד. היא הפכה את הסכין
כך שהחלק החד יהיה מופנה אל עורה, וחתכה. בהתחלה זה קצת כאב,
אבל אחר כך היא איבדה את תחושת הכאב. הכל הסתחרר סביבה, היא
הרגישה קצת כמו בלונה פארק. הכל נעשה יותר ויותר מטושטש, והיא
נפלה לרצפה.
על המסך היבהבה עוד הודעה: "האחרון שלך? על מה את מדברת?...
אני שמח שלא חתכת את עצמך עדיין. לא היתי רוצה לאבד אותך". הוא
כתב. "הייייי??", שוב הוא התחיל להילחץ. "את עדיין שם, נכון?
סתם צחקת איתי, נכון???"