|
משחר נעורי נשאתי
נטל העיתים
עד כי שחו כתפיי
רבות ראיתי
עד כי קהו עיניי
רבות שמעתי
עד שנאטמו אזניי
יצאתי לאסוף קטעי משאלות
נפוצו עם פגעי הזמן
ללכוד שברירי תקוות
נגוזו ולא נודע לאן
חלפתי בשדות קוצים
וחשתי מדקרותם
תעיתי בסמטאות אפלות
ונסתי על נפשי מאימתם
ננעצו בי במחשכים
עיניים זעירות
כגחליליות לילה
מרצדות בתחינה
ולחייהם שקועות
בפיות ריקים
ראיתי אורות בוהקים
וחשיכה סביבם
מגדלים הנושקים לשמיים
מוקפים בחורבות אדם
ראיתי המתוק והמר
ולא חשתי בטעמם
ובשובי לביתי
משנות נדודים
רגליי כושלות
וגופי דווי
שואל אני
ולא אדע
התמו נדודי |
|
|
למה אני לא
מדברת בעיתון או
ברדיו כי זה אף
פעם לא מספיק
אני יכולה לתת
להם לשחות במעי
הגס שלי וזה לא
יהיה מספיק
מלוכלך בשבילם
אני יכולה לתת
להם להריח את
הנוד של הבוקר
מתחת לשמיכה
וזה לא יהיה
מספיק מסריח
בשבילם
אני פשוט לא אחת
שעושה פירסיניג
ברקטום
ומצתלמת צילום
קלוזאפ לשער של
אחד מעיתוניי
סוף השבוע |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.