המרפסת.


               זקן יושב לו על המרפסת שלו, פעם המרפסת לא
הייתה רק שלו, הוא חלק אותה עם עוד ארבעה אנשים שהלכו מזמן ולא
שבו.
               זקן יושב לו על המרפסת וזו לא סתם מרפסת, זוהי
מרפסת שעל גג העולם. מעליה פסגות ההרים, ותחתיה - העולם.
               זקן יושב לו על כסא נדנדה שעל המרפסת. הכסא
קצת חורק, אך זה לא מפריע לזקן ליהנות מהשמש שזה עתה התחילה את
מסעה היומי בשמיים. השמש כבכל יום מתחילה את מסעה מאחוריו, או
ליתר דיוק מאחורי מרפסתו.
               מתחת למרפסת שעליה יושב הזקן ישנה עוד מרפסת,
ועליה זה עתה התיישבו שלושה
אנשים - שני זכרים ונקבה. הם התיישבו והפנו מבטם הישר אל
המרפסת עם הזקן. גם זה דבר שבשגרה. מסתכלים ושותקים. הם רואים
כיצד עיניו החצי עצומות מביטות קדימה, ידיו נשענות על ידיות
הכסא הירוק, ורגליו מכוסות שמיכה משובצת ישנה כבכל יום. מזווית
פניו מתגלה חיוך קטן על שפתיו.
               "איך אני אוהב בקרים חדשים" ממלמל לעצמו הזקן
ופותח את עיניו לרווחה. עיניו תכולות ובורקות כמו ילד קטן שזה
עתה קיבל פרח מאיש מעולם אחר, שאר פניו לעומת זאת מראות את
גילו המופלג. פניו מלאים קמטים כמו נהרות שיבשו מזמן. שיער
ראשו ושפמו לבנים.
               "מה יעשה הזקן היום?" שואלים את עצמם השלושה
שעל המרפסת שמתחת למרפסת שעל גג העולם. שואלים ושותקים,שותקים
ובוהים. הזקן בודאי יעשה את מה שהוא עושה כל יום בחייו. עוד על
המרפסת שעל גג העולם שולחן עץ ישן כמו כל שאר החפצים שעל
המרפסת (כולל הזקן), השולחן עומד לפני הזקן, על השולחן מאפרה
מרובעת אשר בשלב הזה של היום ריקה מתוכן, לידה טבק לגלגול וכן
לעישון. עוד על השולחן ספר שחור, הספר עבה ונראה ישן וכבד
מאוד. אין כל כיתוב על הכריכה. מדי פעם במשך היום נראה הזקן
מעיין בספר ואף כותב בו. הספר תמיד שם, על השולחן - אף אחד לא
נוגע בספר מלבד הזקן.
               לזקן משרת שהולך אתו כבר שנים רבות, גם המשרת
כבר זקן, אדם נמוך קומה ורזה , רב ראשו קרח אך על פניו זקן
ארוך שחור. הם נפגשו באחת המסעות של הזקן, או שמא אחת המסעות
של המשרת, ומאז לא נפרדו דרכן. המשרת מביא לו ספל תה. הזקן
מביט לימינו ותחתיו מרפסת, הוא נזכר בימים שלא היה שם מרפסת,
בימים שהוא ישב שם על מרפסתו לבדו על גג העולם. "הצעירים האלה,
בטח היו רוצים להיות פה על המרפסת הזו איתי. או אולי במקומי"
חושב הזקן. בינתיים השלושה קיבלו את הקפה שלהם. הם מדברים
ביניהם, אך לרוב הם פשוט בוהים, בעיקר לכיוון המרפסת.
               הזקן מכין לעצמו סיגריה ומדליקה, "העשב המתוק"
נפלט מפיו יחד עם העשן, ומיד שיעול קצר. הוא לוגם מהתה ופותח
את ספרו. דרך משקפיו משתקפות תמונות כאילו היו מסכי טלוויזיה.
תמונות מהירות וקצרות ; זבובים רוקדים, ברז מטפטף, קירות
שבורים וחווית הלידה. לפתע נשמעת צעקה, ינשוף זקן החליט שהיום
שלו מיצה את עצמו, והודיע לעולם שהוא פורש לשינה. הזקן סוגר את
ספרו השחור ומביט קדימה. מולו הרים ירוקים, תחתן זורם נחל
ומעליהן הפסגות הלבנות ושמיים. "אולי אם אחכה מספיק זמן, אראה
את השלג ששם זורם תחתי", הוא אומר למשרתו שזה עתה עלה עם ארוחת
הבוקר שלו. הזקן נזכר במלכת ההרים, אהובתו, אשר פגש על אותן
פסגות שמולו, לפני שנים רבות. חיוך של סיפוק על פניו. הוא שוב
פותח את הספר ומתחיל לכתוב, מהמרפסת שתחתיו נראה כאילו הוא
מכתיב לספר כמו מנצח שמכתיב לתזמורת. הוא כותב על זמנים שהיו
ואינם, ועל זמנים שלא היו ואינם - על ארמונות בשמיים ואנשי
חלל. הוא כותב את "ספר הספרים", את הספר שלו!.
               כבר שעת צהריים, הזקן כותב כבר כמה שעות.
השכנים ממשיכים לבהות אך בעיקר משתעממים.
- "זקן משוגע", אומרת הבחורה, "כל הזמן הוא יושב שם - בוהה,
שותק ולפעמים כותב קצת".
- "מעניין כבר כמה זמן הוא שם?", שואל אחד הבחורים. השלושה
מחליטים פה אחד על תזוזה מהמרפסת שלהם. הם קמים ויורדים אל
הכפר שלמרגלות המרפסת.
               שוב הזקן לבד, או אולי נכון יותר לומר עדיין
לבד. המים בנהר תחתיו ממשיכים לזרום, "הם כבר יודעים הכל",
מהרהר הזקן, "הם היו פה כבר פעם והם יהיו פה שוב, גם האבנים
יודעים הכל. כל ליטוף של המים על האבנים, מתווספת עוד טיפת
מידע. רק אנחנו באים והולכים ולא יודעים יותר מדי".
               מהכפר שלמרגלותיו המרפסת כמעט ואינה נראית.
רוב הזמן ישנם עננים סביב המרפסת. בכפר ישנה אגדה על מרפסת
זו.
               האלים בכבודם ובעצמם ירדו ממרומי השמיים ובנו
את המרפסת לחמשת בניהם שיגיעו מקצוות תבל "למקום קדוש זה".
תופעות הטבע הקצת משונות מאמתות את הסיפור (לפחות לתושבי
הכפר), מים רותחים שיוצאים ממעמקי האדמה, מפל שזורם ממטה למעלה
ומערה דרקון. שלושת השכנים שומעים את האגדה ומתחילים לחשוד שמא
הזקן הוא אחד מהחמישה.
- "ומה קורה שם למעלה עכשיו ?" שואלים השלושה את אנשי הכפר.
- "אף אחד לא יודע" עונה אחד הזקנים.
- "ולא מסקרן אתכם ?" שואלת הבחורה. אנשי הכפר עונים שלא
מעניין אותם, דבר התמוה בעיני שלושת הסקרנים.
- "הם שם ואנחנו כאן" - עונה אחד הילדים.
הם כולם מביטים מעלה לכיוון המרפסת אך המרפסת נעלמה, ענן כיסה
את המרפסת ואת רוב הכפר. אנשי הכפר מתחילים לדאוג, "אולי
הרגזנו את האלים", הם לוחשים זה לזה ומתחילים להתארגן לאחד
מטקסי הפולחן שירצה את האלים ויגרש את הענן.
               הזקן כבר מזמן לא כותב, ענן נכנס לו לעמק
מכיוון דרום ואט אט העמק מתחיל להעלם בתוך הענן. הענן לבן
וגדול וככל שהוא נכנס יותר ויותר לתוך העמק הוא גדל, כאילו כל
נגיסה בעמק מגדילה אותו. הענן רוקד לו בתוך העמק, כל פעם חלק
אחר של העמק נעלם, רוקד וגדל. כעת הענן מתחיל לאיים על המרפסת.
קול התופים מהכפר נשמע עד למרפסת. הזקן מתעצבן על הענן. "היום
יום שמש" הוא צועק, ולמרבה הפלא הענן נסוג ונעלם. העמק חוזר
לקדמותו, והשמש שוב יוצאת. אנשי הכפר נרגעים, הם הצליחו לרצות
את האלים. הזקן גם הוא מחייך, הוא שמח שהשמש חזרה לשלוט על
השמיים. המשרת מביא לו את ארוחת הצהריים ומתיישב לצדו של
השולחן והם אוכלים, הם תמיד אוכלים צהריים יחד. מין חוק כזה
שנשאר עוד מימי המסעות שחוק אחד שלט אז - תמיד אוכלים יחד!!
שניהם יושבים ואוכלים, ומהרהרים. הם קרוב לודאי חושבים על אותם
זמנים, שהם בילו יחד במסעות אך קרוב לודאי שלכל אחד מחשבות
אחרות. כמו שני זרים על רכבת שחולקים את אותו הקרון לחלק זה של
המסע שלהם, אך כל אחד מביט דרך חלון אחר. האחד רואה הרים
ויערות ונהרות, ואילו האחר רואה מישורים ושפכן של נהרות לים.
הם מסיימים לאכול בשתיקה והמשרת מפנה את השולחן.
               בינתיים חזרו השכנים מהכפר, הם שוב יושבים על
מרפסתם, אך הפעם הם סקרנים. האם האגדה נכונה? ואם כן, האם הזקן
הוא מה שנשאר מהחמישה? הזקן רואה אותם ומחייך, "טוב שהם חזרו",
הוא ממלמל, "החברה המציקה שלהם כבר הפכה להיות שיגרה, נוכחותם
הייתה חסרה לי".
- "הוא תמיד משאיר את הספר בחוץ?" שואל אחד הבנים. התשובה היא
כן. "ישנו אפילו אור המכוון הישר אל הספר, והוא דולק כל
הלילה", מוסיפה הבת.
- "מישהו ראה מדרגות לשם?" שואל הבן השני.
- "ראינו מדרגות לשם, בצד השני" עונים האחרים.
- "אז היום בלילה הולכים לבדוק מה קורה עם הספר הזה, הוא הקצה
חוט היחיד שיש לנו בינתיים" אומר הבחור הצעיר שזה עתה החליט
לקחת פיקוד על המשימה הלילית.
הזקן צופה על הנעשה תחתיו ומתחיל לחשוד, בדרך כלל מאוד קל
לצפות את הטבע האנושי - הוא פשוט לא ממש מפתיע. ושם, במרפסת
שתחתיו, משהו שם לא כתמול שלשום. השלושה האלה מתנהגים בצורה
שונה מימים עברו. הם בטח זוממים משהו, הוא חושב, אך לא מתעניין
ממש בנעשה שם למטה והוא ממשיך בעיסוקיו.
              אחר הצהריים כבר בשיאה וגשם מתחיל לרדת, מה
שאומר שעוד כשעה השמש תשקע. גם הטבע די צפוי בדרך כלל, לא ממש
מסובך לשרוד כאן. השעה חלפה והעננים התפזרו. השמש ירדה אל
מאחורי ההר שמול המרפסת, אך חלק מקרניה עדיין מאירות על העמק
וההרים שמסביב. ההרים נצבעים בגוונים בהירים של ירוק וצהוב,
חלק מהעננים שעוד לא התפזרו לובשים ורוד. תחתן הפסגות השחורות
של ההרים שהם לא מספיק גבוהים בשביל שלג אך גם לא מספיק נמוכים
בשביל צמחייה, מה שיוצר סלעים שחורים חשופים. מימין נראה גוש
של שלג - גם הוא בצבע ורדרד. תחתיו פס של עננים שחותך את ההר
לרוחבו. החלק התחתון ירוק, פורה ואילו העליון מדברי ושלג בשלב
מסוים. השמש ממשיכה לשקוע כפי הנראה, הצבעים מתחילים לדהות,
ונצבעים הכהים נכנסים לתמונה. הירוק הופך להיות כהה יותר
ויותר, לאט לאט יערות עצי המחט הופכים להיות שחורים ואפלים,
כמו באגדות ילדים. הלילה נכנס רשמית לאזור ואפילו הינשוף שזה
עתה התעורר ואומר לעולם בוקר טוב בקול גדול. המשרת מניח נר על
השולחן ומדליקו. הזקן מגלגל עוד סיגריה.
               אחד הצעירים חזר כרגע מהכפר, ובידו ספר. הזקן
כלל וכלל לא שם לב להיעדרות הצעיר. הוא היה מרוכז בשקיעה
כנראה. הצעיר מצא ספר בספריית הכפר, "סיפורי עם ואגדות" כתוב
על הכריכה. הם פותחים בפרק הנושא את שם האזור - "עמק האלים",
המקום ללא ספק מצדיק את השם.ישנם מספר אגדות בנושא המרפסת,
רובם מקבילים אחד לשני עם סטיות קלות. בסיפור אחד יש בן אחד על
המרפסת וסיפור אחר ישנם חמישה. לכולם הסוף דומה, תמיד יישאר
לפחות אחד על המרפסת, עד סוף הזמנים. כאשר האדם האחרון יעזוב
הסוף יגיע, ואילו אחרים יטענו שההתחלה תגיע. הנערים מביטים
בזקן ושואלים את עצמם האם הסיפורים נכונים?. היום בלילה נבדוק
את העניין, מסכימים השלושה.
               המרפסת חשוכה כעת, רק אזור קטן מואר - האזור
של השולחן והספר עליו. מאחורי השולחן יושב לו זקן וכותב בספר.
הזקן באמת עבר הרבה בחייו. הוא זוכר עולם אחר, עולם נקי
ובתולי, עולם שעוד לא ניסו לשנות את חוקיו. מאז ראה הרבה
עולמות, כל פסיעת רגל - עולם ומלואו. זו הפעם השנייה בחייו
שהוא מסתכל אחורה על חייו, אך הפעם בביטחון, אין לו קירות
לפניו רק העמק היפהפה הזה לפניו. הוא סוגר את הספר וקם לחדרו,
הוא הולך לישון, גם משרתו כבר ישן.
               על המרפסת השנייה מתארגנים שלושה צעירים
לפעולה לילית, המטרה - הספר. בתקווה ששם תמצא תשובה כלשהי, האם
האגדה נכונה או לא? הם מתחילים בטיפוס לעבר המרפסת שלא נראית
יותר מדי רחוקה. כעבור שעתיים נראה כאילו לא התקדמו כלל.
- "זה יותר קשה ממה שזה נראה" צועקת הבחורה שדרך אגב נמצאת
מאחור למרבה הפלא.
- "עוד מעט מגיעים" צועק אליה חזרה הראשון, שמנסה לנחם אותה
ובו זמנית את עצמו. כעבור עוד שעות מספר מגיעים השלושה אל
המרפסת באפיסת כוחות. הספר שוכב שם על השולחן, מכאן רואים
שהאור שמאיר את הספר בעצם יוצא מהספר עצמו. לאחר סידור הנשימה
מתקדמים השלושה אל הספר, ריצפת העץ חורקת עם כל צעד, כאילו
מזהירה את ההולכים ממה שעלול לקרות אם יתפסו, ובו זמנית עוזר
להם להיתפס. הבחורה פותחת את הספר, הוא הרבה יותר קל ממה שהוא
נראה, כמו כן הוא נראה גם ישן הרבה יותר. הכריכה שחורה, היא
פותחת אותו. העמוד הראשון ריק. בעמוד השני שתי מילים באותיות
שחורות גדולות, השפה לא ברורה אך הכתב נראה עתיק, שפה שבה
אלוהים בכבודו ובעצמו בודאי היה כותב. מתחת למילים ישנו סמל
כלשהו, גם הוא בשחור וגם הוא לא מובן. מהעמוד השלישי ישנם הרבה
מילים, אפילו המון. אך עדיין אותו כתב לא ברור. השלושה בוהים
בספר ולאחר מכן אחד על השני בתמיהה. מהחדר נשמע שיעול, ואז
תנועה חדה על מיטה חורקת. השלושה קופאים במקומם. שוב שקט, רק
צרצר מתחיל לצרצר מפינה כלשהי על המרפסת. הילדים שוב מעיינים
בספר, לפתע אחד מהם, הצעיר בחבורה מתחיל להתנשף כאילו יש לו
מחסור בחמצן. הוא מתיישב על הרצפה ולוקח את הספר לידיו. עיניו
רצות על הכתב ובין האותיות והשורות - איכשהו הוא מצליח להבין
את הכתוב. השניים האחרים מסתכלים אחד על השני וכן על השלישי
בפליאה ובפחד, לבסוף מוצאת הבחורה את המילים שהם גם כן הסתתרו
מרוב פחד ושואלת
-  "מה זה? מה כתוב שם?".
הילד מהנהן לחיוב, לשלילה - הוא לא מצליח לענות לה, אין דרך
להסביר זאת. הוא לא קורא, הוא רואה תמונות. הציפורים מתחילות
להתעורר.
- "צריך לזוז", אומר מנהיג המשימה, "עוד מעט שני הזקנים האלה
יתעוררו ואז נהיה בצרות".
הילדה מסכימה אתו, שניהם מביטים בשלישי, בשביל סוג של אישור,
אך הוא מרוכז בספר. הוא מרים את עיניו ואומר לשניים האחרים
שילכו בלעדיו, "אני מיד מגיע, תלכו כבר" אומר וממשיך לעיין
בספר. "תבוא מהר" נשמע קול במורד המדרגות. הילד סוגר את הספר
ונשאר יושב על הרצפה. השמש מתחילה במסעה - עוד יום מתחיל, אך
הזקן עדיין לא יצא מחדרו. מכיוון המדרגות נשמעות צעדים וראשו
הקרח של המשרת מופיע. הוא מביט ימינה ורואה נער צעיר יושב על
רצפת עץ שיוצרת מרפסת שבמקרה נמצאת על גג העולם, ליד הילד כסא
נדנדה שרובו צבוע בירוק בהיר. המשרת ממשיך לעלות, הוא צועד
לכיוון הכסא, עובר ליד הילד כאילו לא שם לב לקיומו ומתיישב על
אותו כסא נדנדה ירוק כאילו עושה זאת כבר שנים. הוא מתיישב
ומביט קדימה, לעמק ולהרים שמולו. כעבור מספר דקות מתרומם הילד
ומסתכל למשרת הזקן בעיניים, ושואל אותו:  "התרצה את כוס התה
שלך בבוקר יפה זה?". המשרת מהנהן בחיוב והילד יורד להביא לו את
כוס התה.
               "איך אני אוהב בקרים חדשים", ממלמל לעצמו
המשרת הזקן ופותח את הספר.