עת היינו באים בנעורים
היה מטמיע בנפשנו  מטע
בנווה מדבר
דקלים
ומניח על לשוננו מתק תמרים
כשותל חוטרים מטעים
אז צחוקנו בא בפניו

היו הדברים עולים
כפרות, מתוקים
חמת מים ומזונות אחרונים
לדרכנו בחילוף העונות
חשש מהתנהלותנו
לבל תראה דעתנו
תעתועי הפרי האסורים

שאמר נפשנו רכה
בהולכה במדבר
ודעתנו שמא תהיה תועה
ומוטעה
בפיתולי הררי חולות
הקוברים חלומות.

את שאהבה נפשכם
מבין הבנות תביאו לפניי
טרם אהבתכם תעלה
ממי מעיינות
ולא תכבה בלילות
אלך אל אביה אצרור נפשה בכם
אצרוף לדורות
כולכם האחים

כך תעשו
בל תתפתו אל האחרות
לבבכם הלוך ילך
אחר בנות המחנות

בקשוני ואלך;
מבית אביה
אקח ידה

להניחה בלבבכם
חסרת עדיים
תהיה לכם
ידיה גרומות
כפות רגליה סדוקות
ומדממות
הזוכרת סיפורי אבות
על בית
ורוחות הנושבות
ניחוחות תבשילים
בית אימה
טעם לבה
פועם ורועם זיכרונות
מהדרכים
וצלקות השרכים;
אלה הן הרעיות
אשר תקחו
מבין הבנות

יתומות מחלומות
על בדים
עדיים
ושמלות
חלומן יחיד יבער באישונים
ויעיד
לשוב לארץ האבות
אור לפיד יהיה לכם
ודבקתם זו בזה
בחלומכם
ובשוכבכם בלילות
לחם ברכות
יהיה בלבבכם נח
על שולחנכם
בעדיים תרפדו
דרכן אל חלומן
אם תיתן בכם ידכם;

בכלות המסע
בשעה והאבק ישקע
בגדי משי
מכל שתחפוץ נפשן
תתנו בידן

בניי
אלו הן הכלות אשר נפשכם
בהן תדבק
בל יראו אחרת מכך עיניי
ולא יעיז להלעיז
לבבכם להרהר
על בית
אחרת מדבריי
ולו כזית

דברי אבי
המבהיר בשושנים
בין החוחים והפרחים
מזהיר ומאיר נתיבים
ודרכים
בהולכנו בבואנו בשנים
במשעולי הגנים
המטיבים
ובערוגות הבשמים

                                             

הכותב: ווליד מאהר
תרגום מערבית: אדם קדם http://stage.co.il/Authors/AdnQdm