חסר תקווה, חייל הייתי. חייל שננטש וסופו שתמיד נשאר קמול
ומרופט ובוהה בכביש, האחרון בטרמפיאדה. יושב על המדרכה עם
הרגליים על הכביש, מחכה כבר להיפלט מצהרי יום שישי מחניקים
כאלה במקום בו אף פרצוף לא נראה מוכר.
אנחנו עוברים לפעמים על פני החיילים העזובים הללו בשולי הכביש.
ליבנו איתם, כמובן, אבל נאסוף אותם רק אם הם מזכירים לנו את
עצמנו בצורה כלשהי. החייל שהייתי לא זכה להיאסף הרבה, במקום זה
הייתי הולך ברגל וחושב. חיילים, והטובים שבהם בפרט, רגילים
להעמיס על עצמם משאות מיותרים. במקום להתנהל בטבעיות, לחטוף
מכה ולחזור לעמוד מתוח, כמצופה - הייתי הולך שמוט כתפיים
ומתבשל לי ברגשותיי הסודיים. הייתי, לבושתי, מאוהב.
נזכיר תווי פנים נקיים וגאים וחיוך עצום מימדים. נזכיר אצבעות
ארוכות ופלומת עורף זהובה, שכמעט והנחתי שפתי עליה עת שהייתה
ישנה וראשה בין ידיה באוטובוס המוביל אל הצבא. נזכיר שם וקול
שנשמעים כמו טפטוף גשם מתוק וגם נזכור שהיא ידעה כמה רציתי ועל
כך שנאתי אותה לא מעט. אומרים שאהבות נכזבות לא מתות לעולם,
זכר ההבטחה שלא מומשה רובץ בעשב ומחכה - לחלום הלילה, למפגש
מקרי בתור לכרטיסים. כמו היום, כשפתחתי לקרוא את כותרת העיתון
וליד תמונתה הופיעו כמה שורות שחורות ונזרקתי שנים לאחור בחלל
הזמן, אל התקופה בה הייתי חייל.
היא ידעה כמה רציתי, אם לא דרך דיבור או מחווה מפורשת, כי אם
דרך העיינים שכבר אז זהר בהן משהו מטורף והיו בוהות ונצמדות
אליה בעקשנות בכל רגע פנוי. השמיים האפורים ותפאורת החאקי היו
גם עבורה סם מטמטם ומשכיח. היא ישבה אז איתי, בשעות מתות של
לילה, על הבטון המזוין והאטום, ושיחקה איתי משחקי קירבה. מספרת
לי ומסתירה ממני כרצונה הגחמני, מושכת אותי בלשוני אל אמירות
דרכן נראיתי לא יציב, מביכה אותי ומחייכת חיוך פשוט ומושלם.
פעם אחת היא התלוננה שנמאס לה כבר מהצבא הזה ו"אני כל הזמן
עובדת, עובדת, עובדת", מביטה בי במבט ירקרק חצי מושפל, מבקשת
הבנה.
"את לא עובדת - את משרתת" עניתי ולא הוספתי.היא שתקה ואז נתנה
חיוך ואמרה: "אולי יש בך משהו" ואני רק רציתי לשקע ראשי בשקע
הריחני בין הצוואר לכתפה הרכה. פעם אחת סתם בהיתי בחלל והיא
שאלה אותי למה אני עצוב. אמרתי שאני לא עצוב, אני כועס והבטתי
בה במבט מאשים. היא אספה את ברכיה לחזה. "אתה מפחיד אותי",
אמרה בקול קטן ואני רציתי לבעוט בה אל מעבר לגבול. ולילה אחד
אפסה בי כל התקווה שיש לאנשים מיואשים  במצבים נואשים אך
ראויים. הזדמנו שנינו לאותה מסיבה - כמה רמקולים בקרחת יער
שחור, ארגזי בירה ומחצלות שנערכו לקראת מפלה סופית. לקחתי בירה
כמעט בהחבא וחמקתי לשוליים כמנהג חיילים בודדים. היא רקדה בגבה
אלי בחולצה לבנה הדוקה ודקה. הייתה שמחה ומופלאה כפי שלא זכיתי
לראות מעולם. אולי הלילה? שאלתי משהו לידי וקמתי לקראת פגישה
מהוססת. אז, עם קומי, ראיתי אותה נצמדת בתנועה מיוחמת אחת אל
אחד שרקד בלי חולצה ועם שיער ארוך. הוא הניח יד כבדה על החלק
בו פגש גווה במכנסיה והצמיד אותה אליו עוד. הם הסתכלו בעיניים
ורעדו ביחד. היא ליקקה שפתיים והחזה העירום שלו הזיע, הם חייכו
אחד לשניה והמתיקו סוד. אני יושב שוב, מובס, רקותי פועמות
בעלבון ומבטי נשלח לבעור ולדלוק אחריהם. ידיו הזרות לוחצות את
מותנייה חזק והם פורשים לפינה משלהם, מולי, הסכין המתהפכת. הם
מתחבקים ופתאום מתלקחת ביניהם נשיקה. נשיקה שמוצאה מתשוקה אך
נועדה גם לגרש את הדכדוך והזעם שמפיקים אנשים כמוני בזמנים
כאלה. דימיתי לשמוע את הרחש שמשמיעות לשונותיהם מעל קולות
המסיבה, עסיסי ומתועב ונורא משמעות.
הנה היום אני פותח לקרוא בכותרת הראשית וליד תמונתה, תמונה
ישנה מימי הצבא אולי, מופיעות השורות השחורות המודיעות בצער על
מותה בתאונת דרכים מחרידה. אני מניח את מה שאני מחזיק ביד
ומוצא עצמי מדבר אליה עכשיו. עוד מעט יאסף גופך המפתה לאדמה,
מגולח וכרוך. יעמדו מעל הבור בו את מוטלת כל בני המזל שזכו
למגעך האוהב וכל קרובי הדם ויגידו הספדים. אך מי יתבע את זכר
האהבה הלא-ממומשת של חייל אחד מפעם? מעכשיו תהיי שותקת
וממושמעת בתוך זכרוני, בלי זכות לומר מילה. אט אט יפרדו מדמותך
גם חיוך עצום מימדים גם פלומת זהב. מילים כמו "אולי" ו"אתה
מפחיד אותי" ומעשים כמו נשיקה ישתכחו ממני. וכולם, כמוך, יהפכו
רק אפשרות או חלום.
מי חכם וידע עכשיו, במותך, מה הוא חלום ומהי מציאות. מי ידע אם
לא אהבת אותי אז על הבטון המזוין, אם לא חיכית לי וניסית
ורצית?
זה נותר וישאר רק בין שנינו, אני לא יכול לאשר והיא לא תכחיש.
רק להתהפך היא יכולה.