נשים עושות את זה בכל העולם
בזמן שאני כותב
משחקות לגברים באשכים ביד ימין
או שמאל
משחקות ואז נעלבות
מלטפות ולפתע
מפנות גב פלומתי ענוג

בכל העולם!

מבטיחות לבוא
ומזהירות אותך
שהן מפרות הבטחות
סדרתיות

הבחורה המיליטנטית הצעירה
שישבה לידי ברכבת
שאלה אותי על מה אני כותב

עניתי לה שכרגע אני כותב עליה
והיא שאלה
"אני יוצאת בסדר?"

רציתי לענות לה משהו בסגנון:
"זה לא נראה טוב כרגע,
לא הכי טוב כרגע"
אבל שמעתי את עצמי אומר
שאני עדיין לא יודע
אבל שבגדול כן

את תגובתה שלה
לא ניתן היה להשיג
עד להבאת המקבץ הנוכחי לדפוס

ו.ב. ייטס כתב שירים באמצע חייו
אבל הידיעה של זה
לא מרשימה אותי במיוחד

מה חסר לנו עכשיו?
מה חסר לנו?
עכשיו כשמצאנו

אני שואל אותך
מה חסר לנו
ואת מחייכת אליי
ולוחשת לי
"מים קרים.
רק כוס מים קרים"

נדמה היה לי לרגע
שהשחקנית בסרט הפורנו שאני רואה
מישירה מבט לעיניו של הגבר המגודל
שלו היא מוצצת
בצורה מיוחדת

היא הביטה בו במבט שאני חשבתי
לחצי מגורה-מתגרה וחצי מאשים-מוכיח

אהרון ספלינג מת היום
וכששמעתי על זה
אנחה קטנה של שביעות רצון עלתה בתוכי
מהבטן לכתפיים

אני מציין לעצמי במחברת קטנה
כל מפיק הוליוודי שמת
כדי לדעת כמה חלאות נשארו
חיים

ואני שוב נסחף לחלום הקטן שלי
שביל סיפר לי שחלם
על רעידת האדמה הענקית
או גל הצונאמי האדיר
שישטוף את רצועת האדמה
שנקראת לוס אנג'לס
לים

אני אוהב פתיחות לספרים
שגורמות לך להישאב פנימה
בלי ספקות

אני אוהב את העניין הזה
של ג'וזף הלר
עם הזקנה והפחד וההימנעות
בפתיחה
ל"משהו קרה"

אדון הלר, יש לא מעט חן
במה שאתה עושה
והפעם
בדיוק כמו שכתוב בכריכה האחורית
אני נתקל בספר וירטואוזי שמגרה אותי
כל
כך

לקחתי היום את
בת הים התימנייה והנכה שלי
לשיחה כנה של צמד יתומים מזרחיים
שסובלים מבעיות רגשיות קשות
(במקרה לגמרי יוצא שאני הסמכות והיא הבעייתית)

ניסיתי להעביר אליה את מיטב התובנות
שבאו אליי בשנה האחרונה
אבל איפשהו באמצע השיחה
זה היכה אותי חזק

את התובנות שלה היא לא תמצא
יש בינינו הבדלים רבים מדי
שמונעים ממנה לעשות את הצעד המשמעותי שלה
אבל יכול מאוד להיות
שאני טועה ושפשוט
יבואו אליה תובנות אחרות
אולי אפילו לא תובנות
אבל משהו תבוני בכל זאת

היא ישבה שם, בכיסא הגלגלי הקטן שלה
עם הגלגלים האישיים שהזמינה
(לפחות זה)
ורוב הזמן ענתה לי ממעמקי הנפש הסוערת שלה

אני מצדי ניסיתי להישאר רגוע ואוהב ולא פדגוגי
ובחלקים מסויימים פשוט רציתי
להניח אצבע משלי על הפה הקטן שלה
ושמתוך התנועה הקטנה הזאת שלי
היא תוכל לשחרר את עצמה בבכי עצום ורועש
כמו שהיא יודעת

כל התכונות הרעות שלה
היו נשכחות מבחינתי במהלך השיחה
היות והדבר היחיד שהרגשתי כלפי כל העניין
היה קשור למין ומוות מהיר ויתומים

לא סתם אני קורא לה בת הים התימנייה
היות והיא נוטה ללבוש חולצה אחת
ססגונית עם פאייטים שיחד עם הסרט הנחמד שהיא
מצמידה למצחה בצירוף ישיבתה בכיסא הגלגלים
משווה לה מראה שמזכיר בצורה גרוטסקית ומשובשת
את בת הים הקטנה טרם וולט דיסני

על העטיפה המחודשת של שבלול לאריק איינשטיין
עדיין מצאו לנכון להניח את אריק ושלום
בתמונה אירוטית למחצה מתקופת בחרותם
ושאלתי את עצמי אם
שני אלה ידעו אחד את השני מתי שהוא והוא

זה עשה לי די טוב
לדמיין את שני האיינשטיינים הצעירים
מתפשטים ומתחבקים
באיזו דירת גג תל אביבית
ומאזינים לג'אז

זה עשה לי די טוב

אני אוהב לחזור לשגרת החיי הבודדה שלי
עם החזרה המאוחרת לביתי בחושך החם של יוני
כשחתולי הרחוב מחכים לי על המדרכה
ובייחוד זה ששחור כולו ושרק קצות גופו צבועים לבן
(כפותיו, אפו, פיו, אזניו, קצה זנבו)

אני אוהב לחזור לגשרת החיים העצובה שלי
עם האנשים שדופקים לי בדלת
כדי להיפטר מהעצב שלהם

אני אוהב את המקלחות הקרות מלאות העייפות
בהן אני מרגיש את הגוף
מרפה

אני אוהב כל כך
את הישיבה המרוכזת בחדר הנגינה שלי
בלי חולצה
עם גיטרת הבס הישנה שלי
ממנה אני מפיק צלילים נעימים יחסית
לאדם שלא למד מעולם לנגן על שום כלי בצורה מוסדרת

אני נהנה לראות את השכנות והשכנים שלי
אלו היוצאים עם הכלבים והכלבות לטיול
שתמיד איך שהוא אני מרגיש שהוא יותר עבורם
מאשר עבור הנובחים והנובחות
וכשחולפת האישה הצעירה עם כלב הבוקסר
אני מאט את הנגינה במיוחד עבורה
מתוך ידיעה מעורפלת
שהיא נהנית לשמוע אותי מתנגן
למרות שלעולם לא נחליף מילה
(למה?)

אני שמח כששקט מציף את הבית
ואני מתיישב לכתוב בשקט ובאמת
ומרשה לעצמי
להתבונן פנימה בלי דחק

אני חי

ובלילה הזה
אין לו ברירה לאבידניוס הצעיר
אלא לחלום בצרורות

הוא עושה את הדרך למיטתו בעייפות גדלה ומתעצמת
שפורקת את עולה כשגופו הגדול והרעב
(הוא לא אוכל בלילות, זה חדש לו)
נוחת בפיצוץ קטן על המיטה המוצעת והנקייה שלו
(כל אישה שנכנסה לביתו עד עתה התפעלה מהניקיון והסדר)

ובמיטתו הוא עושה ניסיון אמתי לקרוא בספריו
ולהביא אליו את המילים לפני שיעבור לעולם החלומות
כבר זמן מה שאינו זוכר חלומות שלמים
והוא מתחיל לחשוש שתקופה רעה באה
אבל הלילה הזה
רסיסים מעונה גשומה כמו התקליט של ג'ון קייל
מטפטפים עליו בחלומותיו

נערות צעירות וכיסים מלאי תופינים
ומוזיקה פאנקית עם חצוצרות וטרומבונים
ונגנים נפוחי שיער
ונערות צעירות נוספות
וכיסים מלאי מאפים
ואנשים יחפים
וקופים
וכפכפים
נמהלים כמו שתרכיז תפוחים עושה למים בקנקן
והחלומות של אבידניוס מוצאים את דרכם החוצה ממנו
לעולמן של בריות אחרות, קולחות יותר
ולא נותר לו אלא לברך  ולהודות למי שיש או אין
ולהמשיך את מסעותיו הקטנים של הבקרים
מביתו לבתי מרקחת, חנויות חשמל, תחנות מוניות
דוכני פלאפל, חנויות חומרי ניקוי ומה לא
זה מה שנותר לו לעשות

אחרי הסיבוב הקט של הבוקר יחזור אבידניוס
לנגן בכליו
בניגוד גמור למה שתחשבו עליו
וכיסיו יהיו ריקים מתופינים
ומלאים בנפשו

"יש לי סימפטיה
יש לי סימפטיה"

אין לי סימפטיה לאיש בימים האחרונים
רק הערות מרות ומלאות זעם
תוך מלמול חצאי משפטים לעצמי
וגרגורים רוטנים
ואנחות קטנות של אין אונים
ומה לא