אתם יודעים מה? מה אם כן איכפת לי? מה אם אני לא שם על המחקר
שלכם, וזה באמת באמת מזיז לי שאני כל כך פתטי? אתם לוקחים
אותי, מחברים לי מכשירים חשמליים למוח, כאילו אני נמצא במוח של
עצמי, ומודדים את האלוהים יודע מה שלי. אז צר לי שזה דופק לכם
את המחקר, אבל פתאום אכפת לי.
אבל הוא לא עושה כלום! הוא פשוט יושב, מסתכל על כל הבחורות,
רואה מישהי שאין לו שום סיכוי איתה, הוא ישר רץ אליה כמו מפגר.
אבל כשמגיעה מישהי סבירה, הוא מתלונן על האופי המחורבן שלה, על
איך שהיא נראית ועל המוסר הדפוק, שהוא חוזר עליו כמו מנטרה.
ככה התאהב בלולי, ככה התאהב בהיא, שאפילו שהם התנשקו, לא היה
לו שום סיכוי להכניס אותה למיטה. בסוף הקשיב לי סוף סוף, והלך
אל האישה, הוא פשוט השתתק ליידה. וזה לא שלא אמרתי לו מה
לעשות. צעקתי "אפס! תעשה משהו". והוא עשה.
ביד עשה הטמבל!
אתה יודע מה? אני יודע שזה כבר אבוד בשבילו, אבל אני אשב לו
כאן, כמו עלוקה על הצוואר. אני אהפוך לו את הבטן, ואז אולי
האדיוט יתחיל לעשות משהו כמו שצריך.
אתם יודעים מה? לכו ללולי.  אני בטוח שאתם תבינו איך אני
התדרדרתי למצבי, כי שם זה התחיל אם אתם שואלים אותי. רצוי
שתבינו טוב, כי הוא עומד לסבול ממני. אני עומד מעכשיו להיות
המועקה הגדולה ביותר שהוא יכול לחשוב עליה.

אה, כן. יש לי כאן משהו שכתבתי ללולי בזמנו. אולי תבינו מזה
משהו פעם.

(הערת החוקר: אין כל סימנים לשינויים במערכת העצבים של הנבדק.
זאת למרות שבהחלט אנו מבחינים בתופעה של אובדן חמור של מרבית
האפטיה שאפיינה אותו. יש לבחון אפשרות שהנבדק ישלח מהמכון,
משום שהוא איננו מתאים יותר למחקר)
ממצא 15, שיר ללולי
http://stage.co.il/Stories/60763