בערב יום השואה אבא שלי עבר אירוע מוחי.
שבץ.
סטרוק (לא הלהקה...).
שטף דם קטן בתת קליפת גזע המוח...
משותק מוטורית בכל צד ימין. הראש עובד טפו טפו טפו. רק הגפיים
הימניות לא מקשיבות לו...
חתיכת שינוי, הא?
בדיוק חודשיים בבית החולים. אשפוז אינטנסיבי ולא נעים.
פיזיותרפיה נון סטופ והרבה פסיכים מסביב...
כל מיני אנשים שמסיבה זו או אחרת, נכון לעכשיו, משתינים
בבקבוק.
בהתחלה פטרתי את כולם מבחינתי כמשוגעים לכל דבר...
כסאות גלגלים, זונדות, יו ניים איט...
- כשרואים דברים כאלה בטלויזיה אי אפשר להמשיך לאכול, אז כשזה
כאן לידך, חלק ממך, מסתבר שההפך קורה... בטח כבר ניחשתם:
בייגלה, הרבה בייגלה.
אני לא יודעת כמה בדיוק עליתי, אבל בינינו, זה לא משנה (כל עוד
אני וכפות הרגליים שלי יוצרות קשר עין - הכל טוב!).
האמת שעכשיו אנחנו כבר לקראת הסוף, עוד כמה ימים אבא שלי
משתחרר, רק עכשיו גם אני משחררת משהו...
התקופה הכי לא יציבה בחיי. WITHOUT A DOUBT. עליות וירידות -
בכסא גלגלים, במשקל, בעו"ש המשפחתי, במצברוח...
רק מיסטר בייגלה, כל יום בשש.
לנצח הקילוגרמים העודפים האלה וזעתר בשיניים יהיו מחוברים,
כמעט כפותים, בקשר אסוציאטיבי חזק ביותר (כמעט יותר מכוח הרצון
הראוי להערצה של אבא שלי!) לדבר היחידי שהחזיק אותי שפויה...
