יום לפני שהשתחררתי מצה"ל הגעתי כרגיל לבסיס. התחלתי טופס
פליטה שלקח סך הכל בערך שעתיים. החלטתי לא לצאת מניאק כמו שאר
המשתחרים, ואת כל החומר הסודי ששמרתי במשך השנים הלכתי לגרוס
במקום להשאיר את העבודה למישהו צעיר יותר או סתם לפראייר אחר
שאין לו משהו יותר טוב לעשות.
באותו שבוע נפרדתי מכל החברים ומהאנשים איתם שירתתי וכמובן
שהתחלתי בחפיפה כוללת למחליף שלי רועי שלמד די בקלות את
התפקיד.
כל אותו שבוע רועי פתח עיניים גדולות על המעיל מיצי הכחול
והפרוותי שלי ולאט לאט התחיל לרמוז לי שזו המתנה שהיה מייחל
לקבל ממני יום לפני שאגיע לבקו"ם.
וסוף סוף, מחר אני משתחרר, וכבר העמסתי את כל הציוד וארגנתי את
כל הדברים עליהם אני חתום בתל השומר.
ופתאום רועי מופיע ואומר:
אתה לא שוכח אותי נכון?!
ניסיתי להסביר לרועי שהמעיל נשאר אצלי ושמיצי כזה לא מוצאים כל
יום ובכלל, גם במילואים קר וגם שם מחפשים להראות כמו בן אדם.
את המעיל רועי לא קיבל, ואני הגעתי הבייתה מבסוט כי מחר אני
משתחרר וכבר אין דאגות בראש והאזרחות מחכה.
שעה ורבע בבית ורק עכשיו שמתי לב שחסר לי משהו חשוב ששכחתי
במשרד.
שכחתי את הנעליים הגבוהות שלי במשרד.
מיד התקשרתי ל"ידידי" רועי וביקשתי ממנו לשמור עליהם עד שאגיע
ואקח אותם הבייתה. רועי מיד הודיע לי: "מצטער, אין במשרד
נעליים, אם אני אראה משהו, אני אתקשר".
אני שמח שלא נתתי לרועי את המיצי הפרוותי כי בעצם המידה שלו
בנעליים גדולה משלי ולא יהיה לו שימוש אמיתי בנעליים שהרויח
ביושר.
ועוד שני אני אשב בשמירה, עם מעיל פרווה כחול ואשמח אפילו שאני
שומר יחף.