היא בוכה דמעות של קרח,
מחכה למישהו שלא יבוא.
כל כך הרבה זמן היא יושבת שם,
קפואה, לא מודעת, רק בוכה.
היא בוכה דמעות של קרח.
אבק על בגדיה, עיניה עצומות.
דמעות נופלות נושרות מעיניה,
מתנפצות לרסיסים, ממש כמו כוכבים.
היא בוכה דמעות של קרח.
עוד יום עובר, אולי שבוע או יותר,
מי יודע. מה זה משנה?
שקופה, כל תוכנה לעין נראה
לא שמישהו מביט, איש אינו יכול להבין
זה הכל כמו ציור כמו תמונה כמו דבר לא קיים
אבל היא שם ואתם לא רואים,
היא מחכה למישהו שיפעיל את החוטים.
היא בוכה דמעות של קרח,
קרח שלעולם לא נמס.
קופסא קטנה ונשכחת בערפל היוצא
לעולם המשתקף בתוך חלום שמוחה רק יוצר
זה אינו אמיתי הכל נשכח בצללים
זכרונות של זמנים שבהם רק שמחה, רק חיוך
רק מוזיקה וריקוד,
שיר ילדים שנשכח ממזמן
היא רוקדת בצליל שלא דועך לעולם
בכל דמעה יש עולם במלואו
בובה על חוטים, בובה שכזו,
היא בוכה דמעות של קרח.
עינייה לעולם לא מתייבשות.
היא תחכה שמישהו יוציאה אל האור
אולי מאוחר, אולי איש עוד לא שמע, אולי איש לא ראה
אולי איש אינו זוכר עליית גג בבית נטוש, קודר.
במרחק יש צלילים מתנגנים, מזמרים
וקולות צוחקים, מחיאות כפיים של מיליוני ילדים
ואיש זקן, סוכריות מחלק
רוקדת, בוהה,
בובה שכוחה. |