פעם שנייה שזה קורה לי, אלוהים, כבר פעם שנייה. למה אני לא
לומדת? גם הוא, כמו הקודם, חושב שאני מצחיקה, נחמדה, שנורא כיף
אתי, אבל הא נמשך אליי בערך כמו שהוא נמשך לנעל שמאל שלו.
ואני, בידיעה שאלו אולי הרגעים האחרונים שיצא לי לראות אותו,
חיכיתי בדשא שיצא מהבניין, וכשהוא יצא הוא זרק אליי חיוך של:
"מה נשמע, אחותי?" ואני הרגשתי כאילו הוא שואל: "מה נשמע, נעל
שמאל?" ואני דווקא נורא רציתי להיות נעל ימין באותו יום.
ואז הוא הלך, ואני רציתי למות, להיקבר שם בדשא החם, לבכות עד
שאני אתייבש ואז יתלו אותי בתור קישוט באיזו חנות פרחים. רציתי
לומר לו שאני רוצה, רציתי שאני לא ארצה. ולמה אני בוכה? איך זה
גדל לרגש כל-כך עצום?
אני מרגישה כל-כך חלשה. אולי באמת יעשו ממני בסוף קישוט בחנות
פרחים נידחת, ואנשים יסתכלו על הקישוט ויגידו שהוא נורא מגניב,
ומצחיק ובטח כיף לדבר אתו, אבל הם בחיים לא היו תולים אותו
בבית שלהם.