הי, אני טיפוס דיכאוני! אתם לא רואים כמה אני שביר? הסתכלו על
העיגולים השחורים מתחת לעיניים, על הזרועות הדקיקות, על העור
הכמעט שקוף, הגב הכפוף, המבט העייף. בעיקר עייף. לפעמים נדמה
לי שחוץ מעייפות אין בחיים האלו כלום. כאילו, בשביל מה לעזאזל
אתם קמים בבוקר? כדי להצליח בחיים? כדי להתפרסם? כדי לעשות מה
שההורים אומרים? כדי לזיין? או אולי, כדי לקרוא הגות יהודית
עתיקה ולקרב את הגאולה? חח. המון חח. רב הזמן חח. ולפעמים,
לעיתים נדירות, אולי גם קצת :). לא סתם אני HellBoy13.
הי, אני טיפוס דיכאוני! תראו איך אני מעסיק את עצמי. יושב על
הרצפה מאחורי דלת נעולה משחק עם אולר שוויצרי. בהתחלה העור
נהיה כולו רגיש, כמו קצה של זין. כל נגיעה מצמררת. חתיכת שיפור
יחסית לטשטוש הקבוע. איך אפשר שלא להצטמרר בעת מימוש הלכה
למעשה של פניני טרנטינו? כשאני חותך, קשה להחניק אנחה של
תענוג. והנה, הריקנות זורמת החוצה, בקילוח חמים. לא יותר מדי.
אני מספיק מסכן, אני לא צריך גם למות עכשיו נוסף לכל. נשטוף,
ונכסה. לא תנחשו מה מחביאים השרוולים הארוכים והשחורים שלי...
הי, עוד לא קלטתם? כדאי שתזהרו, איתי תמיד צריך ללכת על קצות
האצבעות. אבל למה שתלכו, בעצם? מי מכם מרים לרגע את הראש מעל
מרוץ ההבלים שלכם? מי רואה שאני טובע בים אינסופי של יגון.
אולי, אם לרגע תתנתקו מהיומיום האפור שלכם, אם תוותרו על סיבוב
ב "כן ולא", או על לראות את הגמר הגדול של
כוכב-נולד-מי-יודע-כמה-ולמי-אכפת-בעצם, אולי תפנו רגע ותעיפו
מבט באחד הסיפורים הקצרים שלי. הנה, הרהור שחושף בשיא הישירות
את הריקנות של החיים, את האוויליות של כל הקיום שלנו: זונה
שחוזרת מלילה של תעסוקה, יש לה תחושה שהולך לקרות משהו נפלא
היום, לראשונה אחרי שנים. היא הולכת לבר - לנקות את הראש קצת,
אולי תמצא גם את אהבת חייה. אחרי הבאר, היא ממשיכה לחפש
ברחובות את מקור ההרגשה, ולבסוף נדרסת על ידי משאית. והנה עוד
אחד: אני שוכב על הגב, רובה צייד ביד, חיוך על הפנים, את השמים
הכחולים קורעים במעופם חזרזירים ורודים, ואני יורה בהם.
אחד-אחד. קולאז' של חוסר תוחלת.
חשבתם שאי אפשר לחפור בכאב עמוק יותר משאני חופר לתוכו בזרוע
שלי? תראו את הצלקת הזאת - זוגות של חצאי עיגול זה מול זה
בשרשרת מסביב ליד, חמישה סנטימטרים מתחת לכתף. מדהים, לא?
היופי הקודר הזה...
הכי אני אוהב לעמוד על הגג. עשרים וחמש קומות. לראות את האנשים
קטנים כמו שהם באמת. חרקים מתרוצצים באימה. מדמיין איך אני
דורך עליהם, איך אני שורף אותם עם זכוכית מגדלת. לפעמים מסתכל
על התהום שלרגלי ברצינות תהומית, מתרכז בשבריר התנועה שאני
אוצר בתוכי, שבריר התנועה שישליך אותי למטה ויסגור את העסק
המטופש.
תזהרו, מילה אחת לא במקום ואני קופץ. ברצינות. אין שום דבר
ששווה לחיות בשבילו, ואל תגידו לי שיכול להשתפר. מרגע שנתתי את
הדחיפה כל זה מאבד גם את המשמעויות שהמצאתם.
יום אחד, ימאס לי ואקפוץ. בינתיים אני נהנה לצפות בנסיונות
הפאתטיים שלכם להשיג מטרות נבובות שנראות לכם כמו פסגת העשייה.
יום אחד ימאס לי ואקפוץ, בינתיים אני הולך לכתוב סיפור קצר על
האיש שאוהב לדרוס חתולים.