פתאום הזמן לא זז,
ההמתנה למשהו לא ברור,
המחשבה והכתיבה והרגש העכור.
כבר אין בי כח,
גם לא לברוח.
הכל כואב, מחליש, מפחיד.
לרגש לא נותר שריד.
השכל כאן,
הלב שם
ואין שילוב.
הרגש תם,
הזמן נרדם
ואני כאן,
שוב.
בועת שמחה קטנה,
שמתפוגגת.
כבר לא חולמת ולא רוצה
ולא נרדמת.
לא יודעת
לא כותבת.
לא אוהבת.
לאן הדרך מובילה
ואם בכלל,
עוד משעול, עוד שביל,
התלם הרגיל.
ההבטחה,
שלא אפול שוב,
נשכחה.
הטשטוש,
של הכאב והבדידות,
ההכחשה.
הזמן לא זז,
עכשיו זה כבר מובן.
הכח כבר אזל,
הרגש מת מזמן.