הסתבכתי עכשיו עם המוטות של האוהל. השמש כבר החלה יורדת והחום
המדברי החל מפנה מקומו לקרירות מסוימת, ואני, עדיין משדלת את
מוטות האוהל להתנהג יפה ולהשתלב במקומם.
אינעל האבא של האידיוטית שהגתה את הרעיון של קמפינג לבד במכתש
הקטן, ואינעל האידיוטית שבלילה רווי מגלומניות ואלכוהול הכריזה
קבל עם וחבר'ה שהיא מוכנה ויכולה להתמודד עם הפחדים שלה,
ושלילה לבד במדבר קטן עליה.

לפני כמה שעות זה עוד נראה לי רעיון מצוין. דהרתי  בכביש בואכה
באר-שבע ב-140 קמ"ש, החלון פתוח והרוח מעיפה לי את השערות לאן
שבא לה. אני בכלל שונאת לנסוע עם חלון פתוח. לא מבינה איך אפשר
לראות את הכביש מבעד למסך הסמיך. אבל איכשהו, זה התאים לי
לתדמית האשה המשוחררת והנועזת ששרה עכשיו במלוא גרון וריאות,
you make me feel
Like a natural woman ביחד עם קרול קינג.
אבק המדבר התחיל לנקות לי את האבק מהנשמה. הרגשתי מאווררת
ובאמת נועזת. מינימום תלמה או לואיז. אפילו דומה קצת לאחת מהן.
לא זאתי עם העיניים הבולטות. השנייה, היותר יפה. זאתי שכמעט
אונסים אותה בחנייה. אבל בסוף לא, כי זאתי עם העיניים הבולטות
יורה במניאק המרייר. אולי אפילו אקח איזה חייל מיוזע שדומה
לבראד פיט טרמפ והוא ילמד אותי סוף כל סוף למה חברות שלי
מתכוונות כשהן מדברות על "זיון טוב". אבל בינתיים, החייל
היחידי שראיתי היה דומה לג'ורג' קוסטנזה, ועם כל הכבוד
לג'ורג'י בוי, אין לי מקום באוטו לסופגניה מקריחה ונוירוטית.
לא בייבי. או שזה בראד, או שזה אף אחד. הפנטזיות הפרועות שלי
שרפו לי את שארית הדרך למצפה רמון, בואכה המכתש הקטן.

סוף סוף המוטות השתלבו במקומם ואיגלו הבד שלי מקשט כעת את
החניון העזוב והנטוש בו התמקמתי. או. קיי. יש מדבר, יש אוהל
ויש אשה היסטרית אחת שמתחילה להבין שהיא לבדה באמצע שום מקום.
ההבנה הזאת יושבת לי עכשיו חזק בבטן ומתערבבת עם מיצי הקיבה
לכדי מילקשייק מסריח.
תנשמי, תנשמי. מה קוואפיס, או איך שלא יקראו לו אמר בשיר על
"איתקה"?
"אל תירא משודדים ומפוסידון המשתולל,לעולם לא תמצאם על דרכך
אלא אם כן תעמידם לפניך נפשך..."
אני טובה בציטוטים מהכתובים במצבי לחץ. איכשהו, בורכתי ביכולת
לשלוף מידע רלוונטי לסיטואציה ולעזור לעצמי להירגע. נרגעתי.
הדלקתי מדורה קטנה ועל הגזיה הרתחתי מים לקפה. השמש כמעט שקעה,
צובעת הכל מסביב בכתום ואדום ובגווני ביניים. ככה אני רוצה
לחיות, חשבתי לעצמי. כמו מאור גדול. לא רוצה לחיות בזהירות.
רוצה להיות נועזת ועוצמתית. כמו צונאמי, כמו רעידת אדמה 7
לפחות בסולם ריכטר. כמו שמש מדברית שורפת.
קירות המכתש סגרו עלי מכל הכיוונים ושכנעתי את עצמי שאני מוגנת
ביניהם כמו במצודה מבוצרת. הקפה השחור וחבילה שלמה של מרשמלו
שידרגו לי את מצב הרוח עוד יותר. חיבקתי את הכוס החמימה בין
ידיי ועישנתי קרני שמש אחרונות. מילאתי בהן את הריאות, מחזיקה
אותן שם למס' שניות ונושפת. איזה שפע.
קרניים אחרונות, וחושך. הלילה ירד. התפרקדתי על השק"ש מחוץ
לאוהל, ראשי בכוכבים שנראו לי ענקיים וקרובים כשהם תלויים להם
ככה מעלי ללא כל אור מלאכותי שיעמעם אותם. דמיינתי שאני לבד
בעולם ושאף אחד חוץ ממני לא רואה עכשיו את הדובה הגדולה או
העגלה הקטנה.
העייפות מכל היום מתחילה ליפול עלי, מכבידה את עיניי. שמחתי
לקראתה. בכל-זאת, זה לא שמחכה לי איזה מופע תרבות או סרט
באוהל. עדיף לישון. התעלמתי מהשירותים המוזנחים שבחניון.
"במדבר תהיי בדווית", אמרתי לעצמי... פיפי, צחצוח שיניים,
ולישון.
סגרתי את הרוכסן של האוהל והתחפרתי בשק"ש, מסלקת מחשבות
טורדניות שחלק מתוכנן הכיל תרחישי אימה אפשריים שעלולים לקרות
לאישה לבדה במדבר. יאללה קישטה. תנו לישון. ליתר בטחון הנחתי
את הסכין הקפיצית שלי ביד ימין, ואת הגז המדמיע בשמאל. ג'סט
אין קייס.
נדמה היה לי שאיך שנרדמתי התחלתי לחלום. אנג'לינה ובראד רבים.
היא מאשימה אותו שהכניס אותה להריון, ניפח אותה כמו בלון
ועכשיו הוא בורח לו למדבר של איזו ארץ ים-תיכונית נידחת. הוא
מביט בה בשתי העיניים המדהימות שלו במבט מתכתי וחסר הבעה משהו.
אפילו בחלום חשבתי שאין עליו. איזה גבר שבגברים. לא מדבר.
שותק. אנג'לינה היפה מסתכלת עכשיו על הגב ההוליוודי הכי יפה
באיזור מתרחק ממנה. כדי לשחרר אגרסיות, היא מרביצה כמה
פליק-פלאקים "לארה קרופטיים" ובאחרון שבהם היא נוחתת לי בדיוק
על האוהל. התעוררתי בבת אחת חסרת נשימה ומשותקת מפחד. הקשבתי.
הרוח המדברית ניגנה  על יריעות האוהל שלי, אבל היה עוד רעש
ברקע שהקפיא את דמי. צעדים.  אי-אפשר לטעות ברעש שנעליים עושות
בצעדן על החצץ. וידאתי היטב שהסכין הקטנה מוכנה לפעולה, וכמוה
גם הגז. הצעדים התקרבו עוד ועוד, רעש מעיכת האבנים הולך
ומתגבר. קיללתי את עצמי ואת האמא של כל הפמינסטיות שהכניסו לי
לראש רעיונות מטופשים על העצמה נשית.
הצעדים נעצרו עכשיו ע"י האוהל. השתרר שקט למס' שניות, ואחריו
נשמע כחכוח גרון נבוך משהו ומישהו שאל באנגלית  excuse me?
צבטתי את עצמי חזק רק כדי להיות בטוחה שאני לא חולמת עדיין. זה
כאב. הייתי ערה לחלוטין. עדיין רועדת, ולא לגמרי בטוחה שאני
נוהגת בחוכמה יתרה פתחתי את האוהל, ממלמלת תוך כדי what's the
problem?
)אלוהים, אני מדברת אנגלית במדבר באמצע הלילה).
הפולש תקע בי מבט מופתע. כנראה לא ציפה שדווקא אישה תצא
מהאוהל. כיוונתי את הפנס שלי אליו ועצרתי את נשימתי. וואלה! או
שחטפתי מכת שמש, או שבראד קפץ לקפה.