ילדה עצובה, עצובה. אין לה אף אחד למרות שכולם סביבה. הסוף
תמיד מסתיים במוות. אבל מתי? זו השאלה. מתי יהיה כל כך רע עד
שלא תצליח להחזיק את עצמה מעל המים. ולמה הצורך הזה להישאר, אם
היא באמת רוצה ללכת?

היא חיפשה במקומות שהבטיחו שלווה ונחת. היא הלכה למקומות ששם
מנקים את הראש, שמשם לא רוצים לחזור. אבל הראש לא נקי לגמרי
והיא גם לא באמת שכחה. אולי כי ידעה שתחזור. חבל שהכסף לא גדל
על העצים...

לילה עצוב ובחוץ יש ריח מוכר של קיץ. הבוקר בא והשמש יוקדת.
שורפת את עורה. היא מנסה למות בלי שידעו. שלא יפנו אצבע
מאשימה. שלא יחפשו ויחטטו. שלא יגלו מה עשו לא נכון.

כוויות בפניה, בעורפה, בידיה. היא לא  איבדה את שפיותה, זה לא
נכון מה שהם אומרים. עכשיו איבדה רק את השליטה. כולם מסתכלים,
בוחנים, שומרים. תוהים אם היה אפשר למנוע הדבר.  היא הגיעה
לשפל המדרגה.

מסתכלת על השעון, זה הזמן למות. עצמה את עיניה בדקות האחרונות,
ממש לפני שלקחה את חייה בידיה.  הסתכלה בדמותו של מי שמחזיק
בנפשה ושחררה בכי אחרון. ביקשה סליחה שויתרה ולא נלחמה. הבטיחה
לאהוב גם במותה.

עכשיו יותר טוב, הדם נוזל והכל ערפילי ולא ברור. הפעם לא תפשל.
היא חתכה עמוק, עמוק עד שכבר רואים את הבשר וכמו בסרט, דם פורץ
לכל עבר.  וברגעים האחרונים שמחה כי תמיד ידעה שיהיה יותר טוב.