"יש ויש..." כך כתוב היה על אחד מקירות האבן הירושלמית... "יש
ויש".

"טוב באמת לשמוע ממך...", אמרה לי נטע אחרי שבערך שנתיים לא
דיברתי איתה.
צחקתי כשהבנתי שהיא באמת צודקת, ברחתי מכל דבר נורמאלי בחיים
בשלי במשך שנתיים בנסיון לכפר על איזו שטות מארץ השטויות -
שכמובן הייתה נמענת אבל זה רק ברטרוספקטיבה...

התעדכנו ודיברנו בערך כתריסר דקות - יש לומר חגנו במעגלים -
שהובילו שוב ושוב לנקודת ההתחלה בסגנון של "אז... נו..." וזה
באמת היה נחמד וחסר שום משמעות.
רק בסוף השיחה משהו בקולה ואיזה משפט שפיענחתי מאוחר יותר
הביאו אותי להארה רוחנית, היא אמרה "התכונה הזאת שלך, שיש לך
תשובה לכל דבר היא לא דבר רע, אבל בחיים יש רגעים שפשוט צריך
לקבל ולשתוק."

ומעניין באמת לדעת, למה דווקא שיצאתי מהבית עברה מכונית ועליה
סטיקר "השתיקה יפה"? מצויין כולם נגדי.

קיצר, נטע לא ידעה שהיא באמת צודקת ואני די בטוח שאחד מהרגעים
האלו היה לפני שנתיים - ואני במקום לשתוק דיברתי.

התחושה המרגיזה שמשהו רודף אותך באמת היא קצת קרצייתית ומובילה
אותי רק למסקנה אחת - שאם יורשה לי לציין מאוד אופיינית לי.

חוסך שבטו שונא עצמו.
ואם באמת אני שואל את עצמי מדוע "יש ויש"?
זה וודאי כי אין דבר שהוא וודאי.