אני יכולה לצייר לעצמי מציאות חדשה כשאני מפטרלת בפעם המי יודע
כמה בגזרה בוערת וילדים שגדלים תחת אש.
אבל אני בוחרת להקשיב למפקדת שמזכירה לי שחייהם של אזרחי המקום
תלויים בידיים הרועדות שלי, בין רשתות ההסוואה, לצל התמידי של
פלשתינאים רעולי פנים וצלילי מואזין.
אני מעדיפה לשתוק, לחלק את החיים שלי לפי שינה וארוחות, ולא
לחשוב יותר מידי על מה שעומד לקרות. בשביל זה יש אנשים עם
דרגות על הכתפיים.
עולם שלם שלא הכרתי פרוס לי מול העיניים העייפות. צבוע בירוק
של אמצע קיץ, מתמלא כל פעם במחשבות שלא רציתי לזכור על אנשים
שניסיתי לשכוח.
הם צריכים לשלוח אות חיים, לצעוק 'אני כאן ולא נעלמתי' למרות
שלפעמים זה מאכזב. לא לפתוח את הדלת בכעס, לסגור אותה באהבה.
לאמץ את השליחות ולא לברוח למרות שזה מעט מידי ומאוחר מידי
ובסופו של יום אני יכולה
לוותר על המעמסה. לחתום על חיים חדשים בלי החלטות חדשות
ואחריות מקסימלית. לנסוע הביתה או למקום טוב יותר. לפרוק את
הנשק, התיק וכל מה שעל הלב ולחשוב שיש מקומות הרבה יותר יפים
מהשדה קוצים הזה שהייתי יכולה להיות בהם עכשיו.
אני מחליטה שהשגתי משהו הרבה יותר מוצלח ושאני לא צריכה לדרוך
יותר על זכוכיות כדי להוכיח את הטענות שלי. ומי בכלל רוצה ואיך
אפשר לא לפחד מבחירות שמושפעות מדעות קדומות וזיקה להרגלים
משובשים.
ולמרות הדילמה הפיקודית וההשלכות המעשיות של ההחלטה שלי, אני
יכולה לצייר לעצמי מציאות חדשה כשאני עומדת על מגדל התצפית
ושומרת על אנשים שלא מפחדים משום דבר.
להכניס מחסנית, לתהות מה היה סדר הפעולות שגרם לי לחשוב שאין
דרך אחרת ומקום אחר לא בא בחשבון.
לדעת שיש אנשים שבוחרים בדרך הקשה ושהיכולת שלי לאהוב דברים
מסובכים היא מעלה. להתנשף בצער, להתעלם מהרוחות, לעצום את
העיניים לשנייה אחת בדיוק ולחכות שגם היום הזה יגמר.
08/06/2006
אבט"ש בחטמ"ר שומרון. שבוע וחצי לארון. |