הנחשים שפראו את נפשי - אינם אלא אוסף לא מקרי של מולקולות
שהשתחררו בצד הנכון של המוח ונקלטו בצידו אחר. כמה מנחם לגלות
זאת. כמה קל לפשוט ממני את מעיל המכאובים ולהישאר עירומה מול
האמת החומרית. כמה קל להודות שגם השימחה, כשהיא אמיתית ומתפרצת
איננה אלא חומר. כל חיינו הם בעצם חומר הולך ומתכלה.
ומה שאחרים אומרים על סיטואציות אנושיות, חולשות ומעשים בסופו
של דבר מסתבר להיות נכון. כולנו נכנעים לזמן, רצים עד שמוצאים
את הסוף. גם אם נדמה לי שאצלי יהיה שונה, אני אעשה הכל אחרת -
אלה רק אשליות, כי סופי להתמזג בעולם החומר ולציית לחוקיו.
עליי לשמוח את שמחת הכלה, כאילו רציתי זאת כל חיי, ולחיות חיי
זוגיות, כאלו חונכתי כך מגיל אפס, לרצות ילדים, לטפל בהם. כי
אחרת, כנראה, אשכח מאחור וסופי יהיה מר, כפי שהיה סופם של מי
שלא התמזגו.