היה עדיף בשבילה, וזה אני אומרת, אילו היית רוכש את חבילת
המונדיאל.
"למה?", אתה שואל, אל תשאל.
היית אז ככל הגברים, מתמכר לכדורגל, מתנתק ממנה, מתעלם, מפנה
את מבטך ועוקב אחר הכדור.
"זה בלתי נסבל", היא הייתה אז נאנחת, אבל זה היה נגמר.
המונדיאל מתחיל ונגמר, לפעמים משחק אורך יותר מ-90 דקות, אבל
גם הוא נגמר.
ואילו אתה, כמו שאתה, ללא משחקי הכדורגל, בלתי צפוי.
גם זה בלתי נסבל, אני מהרהרת, רק שהפעם אין התחלה, אף אחד לא
באמת זוכר מתי או איך זה קרה, שהשתנית, שהעדפת להפנות מבטך
ולעקוב אחר דברים רבים כל-כך, ולהזניח אותה. אך מה שגרוע אף
יותר, הוא שאין מועד לסוף, לא מדובר בהארכה, כי אם אורך רוח
טפשי שלך ואורח חיים.
אתה אומלל ומאמלל אותה, ולשניכם רע.
ואני? מה אני?
גרגר קטן שתקוע בנשמה, רוצה לשמוח בשמחתכם ולצורך כך, עליכם
לשמוח! שומעת פה גניחה ושם איזה סרוב, אתם מצווים דברים אחד על
השני, דברים שהיו כתמיד, הופכים עכשיו לטורח.
הנגיחה, במקום בכדור, היא אחד בראשו של השני וכל אחד בקיר
הנגדי.
פספתם את השער, לא הבקעתם גול, המשחק עדיין לא תם, אך הפעם, אף
אחד לא מבטיח הארכה, ואף אחד לא מבטיח נסיון נוסף, אז נצלו את
זה שיש לכם.
ואתה, שמקשיב לי כאן, נסה הפעם לשבור את השגרה, כי הבעיה
הגדולה שלי נובעת מכך, שאני אוסף של טעויות. שלך ושלה גם יחד.

אמרת לי פעם שכשאגדל, יהיו לי טענות רבות כלפיה וטענות רבות
יותר כלפיך, האם אתה מנסה להוכיח לי את צדקתך?
שב, צפה בכדורגל, יהיה זה הזמן שלך עם עצמך, אתה מוזמן לפנות
אליי בשמחה, כאשר הקבוצה מבקיעה גול, אבל קבל בהבנה את
שתיקתי.

(25.6.06)