"היא הייתה עם חזיית תחרה ותחתונים שחורות, יושבת לה על שפת
האמבטיה כשבהונותיה מרפרפות על המים, מעשנת."

לעולם לא אוכל לשכוח את היום הזה, זה היה היום הכי משמעותי
בחיי וגם היום שהפך את חיי לדבר הכי פחות משמעותי שקיים עלי
אדמות.
זה היה היום שהבנתי עד כמה אני אוהב אותה ורק אז התחלתי להבין
כמה שאני שונא אותה.
זה היה היום בו לא יכולתי לחשוב שיש בנאדם בעולם המזדיין הזה
שיותר יפה נבון ומרתק ממנה.
זה היה גם היום בו הבנתי שאין אף בנאדם בעולם המזדיין הזה
שיותר מבחיל טיפשי ופשוט ממנה.

"האדים עולים מהמים הרותחים באמבטיה ויוצרים ערפל סמיך סביב
ראשה שגורם לה להיראות כמו מלאך שזה עתה קיבל כנפיים."

נוזל לה דם מהסריטה במצח והיא לא טורחת לנגב אותו.
אני פאקינג רוצה לזיין אותה, שנינו מסריחים ומטונפים מקרבות
באוויר, בעצמינו, קורה כאן משהו עמוק ואני רק פאקינג חושב על
העומק שייפתח כשאני אזיין אותה!
ואחרי שאזיין אותה פעמיים ברצף אטביע אותה באמבטיה
שהיא מילאה לעצמה.
המיים יקבלו צבע ורוד כמו שלה והיא תקבל את הצבע השקוף של
המים. ואז אהיה חופשי.
אולי אז אגלה על איזה חופש היא דיברה כל הזמן הזה,
היא תהיה מתה באמבטיה הורודה ואני... אני אהיה חופשי.
אני אהיה כלכך חופשי שלאוויר יהיה טעם של סוכר והרוח תעיף
באוויר ענני צמר גפן מתוק, הציפורים ישתקו אז יהיה סופסוף שקט
והפרחים הורודים ייצבעו בכחול. השמש תישאר צהובה ואדום לא
ייפגש עם לבן, הכל כדי לא להזכיר לי אותה. יהיה פה חופש,
בלעדיה.

שטפתי את הפנים בכיור הישן במים קפואים והתנגבתי במגבת כחולה.
נתתי לה נשיקה ארוכה ורכה היא לא הסכימה לעזוב והתחילה למרר
בבכי וורוד.
היא לחשה לי: "בוא נעשה אהבה ונשכח מהכל, אני יודעת שאתה מת
לזיין אותי" היא צדקה אבל אז הייתי חייב להרוג אותה, ככה זה
היה בדימיון, אז הלכתי, בידיעה שככה לעולם לא אהיה חופשי.


[אולי הוא לעולם לא יהיה חופשי אבל אני תמיד אשאר מתה]