ויירד העוף הגדול מן השמיים ביום השמונים ושלוש
ובפיו גוזל ורוד מפרכס
והיה זה נדמה בכחול הרקיע
שלא לשווא הוא מחכה
נחת בהדף-כנפיים אדירות על הקרקע לפתע
שמט את הגוזל על האדמה כמנחה ופרח הלאה
הביט הגוזל בבן-האדם נכון למצוא שיניים עוינות
ולאחר המתנה כה ארוכה התעצב האדם אל ליבו
ליטף את קמורת כנפיו הקטנות
והניחו לשלום, לבדו.

היה הדבר דומה לנשיקה שנישקת אותי בלילה ההוא;

שפתי מדבר, בארות מים-כמוסים
כתמונה נכספת המקבלת בין רגע צבעים-חיים
העוף הגדול וטרפו נוסקים מעל המים
ועיני היבהבו מספר פעמים וכבו באמון עיוור,
חיבקתי אותך בידיים שלי
ושוב,לא הייתי ער,

הייתי לאדם אחר

מתהלך על שביל אספלט בדרך-אל-הים-שלי
קצה מצחי עטוף במרציפן-נמס של זכרונות
היה לי לרגע את השמש שלי, בעיניים
הייתה לי תחושה שהייתי כאן כבר פעם;

כל הספסלים ריקים מאדם,
ציפורים זוקפות-כנף מעל בית חרושת סמוך
מטוסים וכל זה משייטים באוויר
ואני מוכן ולא מוכן לקבל, את גורלי,
את סיבת עצבותי.

אי אפשר להם לדברים לבוא בלי מאבקים.

מאורן לאורנה, 25 ליוני 06