הם יושבים שם כולם, בקבוצות אבל לבד.
כל אחד מהם חשוב, אדם מכובד.
בערוב ימיהם, יושבים הם בד בבד
וממתינים בסבלנות למסע אחרון ומסובסד.

גדולי האומה,
אנשים של תקומה,
בעלי שיעור קומה,
גיבורי מלחמה.

הם לא בחרו את הקרבות, אך עמדו בלהבות.
הם לא זכו לאהבות, בחיים יש הקרבות,
לא זכו לכתת את החרבות,
עד בואם בית אבות.

ושם הם יושבים, מול שולחן האוכל ומשחקי הקלפים,
המקום קצת מוזנח והחדרים קצת צפופים,
המיזוג לא מוצלח והתבשילים קצת שרופים,
אך הפרטיות מקודשת והם לא נחשפים.

ובלילה בלילה, כשהדלת חורקת,
הגוף מצטמרר והזיעה מחבקת,
הירח נחבא והרוח שותקת,
נורא קר שם.
במקום אליו הגיבורים הולכים כדי למות בשקט.

הם מחליפים סיפורים ומשווים פציעות,
נזכרים באותם הימים ואותן השקיעות,
בפרחים שפרחו ונבלו בשעות
ואף אחד לא מזכיר רוחות רעות.

ביום יחדיו, אך עת לילה הם נותרים לבדם,
מבכים את תרועות ההמון שנדם,
מזילים דמעה על גורל האדם
ומוחים אותה מהר, כי זה לא מכבודם.

ושם בלילה, כשהדלת חורקת,
הגוף מצטמרר והזיעה מחבקת,
הירח נחבא והרוח שותקת,
נורא עצוב שם.
במקום אליו הגיבורים הולכים כדי למות בשקט.

כתבו עליהם שירים לאור גדולתם,
מדינה שלמה העריצה אותם,
ילדים קטנים רצו להיות כמותם,
הם היו בניו של אלוהים בשעתם.

לא היה בהם פחד ולא מורא,
הם ראו את המוות ועמדו בגבורה
ובלילות ישבו וכתבו שירה,
או קראו לאור נר פרקי תורה.

אך היום כשהזקנה מתדפקת,
אין בהם עוד כוח לגבורה מאופקת,
הם רק רוצים שיגרה מפוהקת
ודומם שם נורא.
במקום אליו הגיבורים הולכים כדי למות בשקט.