אני עדיין לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר את מה שאתה עושה לי
כשאני איתך.
רק מבט חטוף מעורר בי ומציף ים של פחדים ותהיות לגבי מה אם...
אולי זו אני והדמיון הפרוע שלי ואולי זה אתה שמסתתר מאחורי
הפחדים שלך, זאת לא אדע.
העיניים שלך כל כך מדברות וכל כך מסתוריות, לא מבינה.
כל כך דואגת  לשלומך כשאתה לא איתי ואולי פשוט חוששת שלא תהיה
שלי, מבולבלת.
כשאני נזכרת בשיחות שלי אתך, מנסה לחבר את הפאזל הנצחי - אותך.

אני משערת שזאת רק הרגשה לא נכונה, אחרת היה קורה דבר או לא
כלום, מהצד שלי, מהצד שלך ואולי זאת רק ההתחלה.
גם בכתיבה אני לא מוצאת את המילים הנכונות או את התיאורים
המושלמים, אבל מה בעצם נכון והאם יש את המושלם,שאנחנו כל כך
מקווים למצוא אצלו או אצלה וכנראה שאף אחד מאתנו לא עונה על
ציפיות השני ובעצם אנחנו מתפשרים כי אין ברירה, כי הפחד להיות
לבד מתגבר וכל יום שעובר, כל שעה, אנחנו פוחדים יותר ומרמים את
עצמנו כי אנחנו כן מסוגלים לאהוב ולהיות נאהבים ופשוט פוחדים.
בכל מקרה אהוב לבי, אני מקווה שיום אחד התעלומה והשאלות שלי
אליך יפתרו ואף אחד מאתנו לא יוותר לבד או לפחות ימצא מישהו
לאהוב ולהיות נאהב.
אני מאחלת לעצמי לא לשכוח את העיניים שלך כי זה כל מה שיש לי
ממך.
לפעמים הייאוש כל כך מתגבר ועוטף אותי והדמעות פשוט זולגות
מעצמן, כל כך מחכה, מחפשת ועדיין תועה.      
אולי אני זו שלא מצאה את עצמה, זאת שאף פעם לא מרוצה, לובשת
מסכה ועוד מסכה?
מחכה למחר, נותנת לייאוש לעטוף ולגברים זרים לגעת ולחשוף.
פצועה כמו גור כלבים, רועדת כשמתקרבים, לא נותנת לחטט לי
בפצעים.
מתנהגת כמו גבר לפעמים כדי להראות לכולם שהם לא יכולים.
בסך הכל ילדה.
מחפשת את עצמי ואי שם גם אותך, שתבוא אליי כמו באגדות, תלטף
ותאהב ולנצח נהיה יחדיו - שוב חולמת.
אני צריכה אותך.
כמו תרופה, כל ליטוף, כל נגיעה שלך, כל מבט מתמשך ,כשאין צורך
במילים, רק החיוכים שלך מחפים על כל הכאב, הזיכרונות, הפחדים.
כמו אויר לנשימה, כמו הסיגריה שאחרי, כמו מנגינה.
אתה התרופה ואני? אני פשוט אני, בלי מסיכה.
מחכה לאהוב רק אותך.
ושוב מחפשת אותך אי-שם.  
שלך לנצח נצחים או עד שיגמרו המילים,

                                                           
               לוליטה.