זה היה המקום היחיד .
המקום היחיד שהתחברתי אליו... הייתי הולכת לשם כל יום לאו
דווקא כי הייתי צריכה ללכת, רציתי ללכת אהבתי אותו נורא.
יום אחד הלכתי לשם... והדרך הייתה נראית לי ארוכה מתמיד
למרות שעשר דקות זה הזמן הכי ארוך להגיע לשם במקרה הכי
גרוע.
הלכתי ברגל, צעדיי פסעו על כביש האספלט החם ידעתי שהקיץ
מגיע ואיתו גם תקופת הדיכאון.
אז שוב פעם התרחקתי כרגיל והשתדלתי לא להראות שום סימני
חולשה.
הנה הגיעה שיחת הטלפון הראשונה כמו תמיד ביום הראשון של החודש
הזה, חודש יולי.
היי מה נשמע? חברתי הטובה ספיר שאלה אותי.
הכל טוב . עניתי לה מבלי לפרט יותר מדי איך אני מרגישה, פשוט
שתי מילים המשתלבות ביניהן ומסכמות הכל במילה אחת.
ספיר: "נו את באה?"
אני: "אממ לא נראה לי... אני עייפה אין לי כו..."
ספיר: "כוח! די, ימית תפסיקי להיות כזאת כבדה את יודעת שאת
רוצה לבוא, למה את מתחמקת, עברה שנה".
חשבתי לעצמי... שנה עברה זה נראה לי נצח, רק שנה עברה אתם
רוצים להגיד לי.
שנה שבה התהפכתי 360, בכיתי עד שעיניי לא יכלו לראות עוד
את הכחול והשמש המשתקפת בגווניה על המים.
ימית: "הוא לא היה רוצה שאני אבוא, שאני אחזור לשם".
ספיר: "תפסיקי לדבר שטויות, הוא יודע שזה היה החלום שלך...
לנצח ואת רצית שהוא יהיה שותף לכך."
ימית: "אני לא יודעת ", והרגשתי שדמעה זולגת על הלחיים
הסמוקות הטבעיות שלי שהוא כ"כ אהב, זהו הרגשתי שסוף סוף
הסגרתי את עצמי... הסגרתי את העובדה שלעולם לא אצליח להתגבר
על המוות שלו... פחדתי שעכשיו כולם יודעים שמתחת לעור הקשה
שיצרתי מסתתרת רק אני האמיתית, הבודדה והפגיעה.
ספיר: "תבואי... בבקשה".
ימית: "טוב אני עוד 5 דקות באה".
שוב הדרך הייתה נראית לי ארוכה. הגעתי לשם סוף-סוף. מה לא היה
שם בים?
שמש, חול, מים, בנות, בנים, מטקות אבל בעצם שאלתי את עצמי
מה היה שם?
והגעתי למסקנה שכלום... גם את זה העולם הרס לי את הרגעים
הקטנים שהייתי יושבת איתו עם ערן על החוף והגלים היו
מתנפצים לנו בין אצבעות הרגליים שטבלו עמוק בחול הזהוב
והחם.
לא היה את הגלשנים שכ"כ אהבנו. את התחרויות שערכנו ביננו.
גם את זה הם לקחו לנו. כל האנשים השטחיים שבזנו להם.
וכמה אירוני את מה שהכי הכי אהבנו והתחברנו אליו - זה היה
הים.
הים שלקח את ערן עמוק אל תוך המצולות ונתן לו לבלוע את מימיו
לאט ובשקט בלי שארגיש.
אירוני... ועדיין מחכה לחודש יולי הבא. |
