ישנו דבר אחד שיותר גרוע מחוסר ידיעת האמת והצדק.
דבר אחד המאיים עלינו יותר מדבר זה, אויבה הגדול ביותר של
התקווה ואיתה השינוי.
בעוד שאת האמת, הצדק ואת דרכם הנכונה, ניתן לגלות בתבונה
וכמיהה לאותה מהות, חוסר המחויבות לאמת ולצדק, היעדר הרצון
להגשימם, הם בבחינת מחלה חשוכת מרפא.
היא המסמלת את קיצו של כל. היא המכחידה כל תקווה, כל חזון.
היא מפרידה רוח ונפש מן האדם. היא הזקנה, היא התרדמת, היא
הייאוש!
כבישת שלל פיתויים וסיפוק בלתי מרוסן של יצרים רגעיים, רדיפה
אחר ריגושים פרטיים, נהנתנות כדרך חיים; העדפת כל אלו על פני
חקירה עמוקה במהותו של האדם, באה בסתירה חד-משמעית עם היותנו
יצור חברתי. היא זו שמפריטה חברה אנושית לאנשים בודדים.      
הלגיטימיות שבאי-הכמיהה לצדק או אי-המחויבות למעשה הנכון, היא
הלגיטימיות לחורבן.
היא המסמנת את סיום המאבק המשותף, אך עם זאת מפקירה את העולם
למאבק מתמיד ללא כוונות טובות, מאבק של יחידים, מאבק יצרי על
כח והישרדות.

אם יש דבק אמיתי בעולם המחבר קצוות, התופר קרעים, המאחד
עולמות, הוא החיפוש אחר האמת והמחויבות לצדק. אם יש דבר המחבר
נפשות ולא אינטרסים, הוא ההבנה של המשותף לבני האדם, אך יותר
מכל - הרצון להביאו לידי ביטוי.
כאשר אדם מאבד את "מחויבותו לנכון", הוא מאבד חלק מהותי מעצמו.
לא חלק מגופו, אלא חלק מנפשו, את ליבם של האחרים.

אנו נדרשים לתבוע מהאנשים את מציאת האמת שלהם, של האדם, את
עשיית הדבר הנכון. אנו נדרשים להפוך המון, הצועד בדרך קבועה
ומוכתבת, לאנשים הבוחרים את דרכם. למקבץ אנשים הבוחרים בדרך
משותפת של צדק - לקבוצה!

החיפוש אחר האמת של כל אחד ושל כולנו כחברה אנושית, הינו מתמשך
ונצחי. מי אשר מחפש מוצר מוגמר, סופו לשוב בידיים ריקות. כי
אופי הביטוי המדוקדק והמפורט של האמת - משתנה, כמו גם המציאות.
צו השעה משתנה ודורש פעולה שונה, אולי אף דרך הגשמה אחרת. אך
החזון הוא אותו חזון והאמונה אותה אמונה. והאמת, אם מוחלטת
היא, אזי ודאי שהיא נצחית.
לכן, החיפוש המתמשך, הגישוש הבלתי פוסק אחר משהו נכון יותר,
האלטרנטיבה, יצירת "יש מאין" הוא בדבר עשיית צדק. הרצון
והכמיהה למצוא תשובות לאדם האובד, להמשיך לחפש על אף הקשיים,
הפיתויים והייאוש, להגשים חזון, הם תמציתה של האמת.
כל המבקש לחפש אחר האמת חייב לראות עצמו מחויב אליה, כי מעצם
כך נובע חיפושו.

אדם אשר מחפש אחר הדרך הנכונה לאדם, אך אינו רואה עצמו מחויב
לה, הוא פילוסוף בלבד. ופילוסופים אשר מנתקים את עולם שיחתם
מחייהם המעשיים, הם אנשים המסוגלים להשתעשע ברעיונות, אך לא
ליישמם. מהם לא יבוא השינוי, לא תיכון המהפכה.
אנשים אשר רק משתעשעים במהותו של האדם, בעולם השיח ושיג בינם
לבין עצמם בלבד, הם אלו שיהפכו באופן אירוני לריקים מתוכן,
לחסרי מהות.

המעשה האמיתי והנשגב הוא לא ניסוח והתפלפלות בנושאי מהות האדם,
או האמת באשר היא.
המעשה האמיתי הוא הרצון לחפש, הכמיהה למצוא, התקווה לגבור על
הייאוש, העוז לפחד, הרגישות לחדור אל אנשים והרכות לגעת בהם,
הנכונות להאמין באמת והמחויבות לצדק.  
ומי שאינו מעוניין בחיפוש אחר האמת, אינו מעוניין במהות, אינו
מעוניין בחיים.

20.04.06

כתבתי את זה מתוך התבוננות באנשים ובחברים שנדרשו להאמין בצדק
ולעשות מעשים הנובעים מאמונה זו.
הקושי לדחות ואף לוותר על סיפוק ריגושים (לא צרכים) עצמאיים
הוא גדול.
התובנות שפה נכתבו מתוך הניתוח שלי את בחירותיו של האדם. אם הם
מגיעים ממחשבה עצמית בלבד, למרות שהידיעה של "מה נכון" קיימת,
או שהם מגיעים מהרגשת שליחות ומהחויבות שלנו לאמת ולצדק.