לרוץ בסיבובים. זה כל מה שביקשו ממנה לעשות. פשוט לעקוב אחרי
הקווים, ולרוץ.
זה לא קשה. היא שכנעה את עצמה. את מסוגלת. כמו גדולה.
אבל אז היא נכנסה למסלול. מסלול מספר שבע. ממש מספר המזל
שלי... יהיה בסדר. אני אצליח.
השופטת שרקה וסימנה את תחילת התחרות. ששת המתחרות יצאו בריצה
מהירה מנקודות ההתחלה.

היא התנשפה בכבדות, מרגישה את כל השומנים והמים בתוכה, מפריעים
לה להתקדם.
די, את מצליחה מצויין. היא לא העיזה להביט לצדדים. לא רצתה
לדעת כלום חוץ מהדרך. המסלול שלה.
כל מה שהיא ראתה היה רגליה הקטנות שרצו מול עיניה. התחלפו
במהירות על המסלול הרך.

אבל למה בעצם אני רצה? היא חשבה לעצמה. מה הטעם? למה אני לרוץ,
להמשיך באותו קו. זה מה שאני רוצה? הסיבה היחידה שהיא רצה כאן
זה כדי להציל את בוד בית הספר שלה. ואת כבודה. את כבודי? אני
בכלל לא רציתי לרוץ. אני פשוט טובה בזה. וזהו. אז אמרו שאם אני
ארוץ אני אוכל להמשיך בבית הספר הזה. להמשיך? ולמה שאני ארצה
לעשות את זה? מה הטעם?

כל החיים שלי אני רצה על קו. נמאס לי. היא הרגישה את הצעדים
שלה מתגברים, מהירים יותר, אך היא כבר לא רצה בין הקווים.
המהירות גברה, ההתרגשות בקהל הייתה גדולה, אך היא התחילה לרוץ
בקווים אלכסוניים על כל המסלול, חולפת על פני הרצות האחרות.

הקהל הריע, השופט צעק משהו ושרק במשרוקית, המאמנת נופפה בידיה
בייאוש. אבל היא לא הקשיבה. הקווים כבר לא הפריעו לה, כבר לא
הגבילו אותה. עכשיו, היא בחרה לרוץ בין הקווים. היא בחרה להיות
זאת שתסיים את המסלול ראשונה. לא בשביל אמא שלה, או המורים, או
בית הספר.

בשביל עצמה. לרגע היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה, ואז,
בפרץ חדש היא רצה קדימה במהירות, חוצה את קו הסיום לקול תשואות
הקהל.