סיגל,
שני קולות כל כך שונים בשני סיפורים זהים. האחד ציני, בוחר
לעצמו דמות דכאונית, השני של נערה שרוצה שכולם יאהבו אותה.
בסוף, בשורה התחתונה, כל אחד רוצה שיחזרו אחריו וכל אחד מאמץ
עבור מטרה זו דמות אחרת.
שני הסיפורים מתארים רגשות. אבל הרגשות האמיתיים נשארו עמוק
בתוך הלב, מוסתרים מעין אדם ומה שיצא החוצה זה מה שכל אחד רצה
שהשני יחשוב שהוא מרגיש.
מים חמים זורמים במקלחת כדרך קבע, וכשאת נכנסת הם היו קפואים.
האומנם העולם מתעתע בנו בחוש האירוניה שלו, או שזהו מקרה חסר
משמעות? אני בוחר להאמין בסמלים, הם עוד לא אכזבו אותי. ומאז
זרם המים נע בין קרים לחמים וכל פעם שהוא קר אני סובל בשקט,
נזכר בכמה רגעים שבהם היינו אחד. לא בעצב, כמו בזכרון ילדות
שטיפה צובט אבל מעלה חיוך דק על השפתיים.
רצית לשטוף את הטומאה ורצית שהיא תישטף בקלות. לא הבנת שהיא
חלק מאיתנו, זה כמו לעקור איבר מתוכך. והמים הקפואים, שמכים
בבשר ודוקרים את הנפש, הם הכאב שבעקירת החטא.
לא שכחתי את אותה פגישה רביעית של שתיקה. התעלמתי ממנה, הדחקתי
אותה עמוק לתוך תהום הנושיה. היית יפה מתמיד, טבעית, ללא איפור
ובבגדים פשוטים. לא האמנת שכך אני הכי אוהב אותך. אותו חוסר
בטחון שאת כה מנסה להסתיר הרים את ראשו לשניה, האמנת שאני
משקר. באת ערומה, ומעלייך שריון, סגרת את עצמך, ניסיתי לחדור
לעולמך והתנגשתי בחומת מגן אכזרית. וניסיתי שוב. וכל כשלון רק
גרם לי לרצות להכנס לשם יותר.
הסוף ידוע לשנינו, אי אפשר עוד להתכחש לו. אנשים יוצרים מצבים
ומאשימים את העולם במצב שהכשיל אותם. גם אנחנו. פשוט ציירנו
אותו בצבעים יפים יותר - אני הולך ממך ואת חוזרת לאותו מקום
שבו התרחשה פגישתנו הראשונה. אך הוא אפור מערפל ביום חורפי,
וחסר משמעות, כמו כל דבר שהיה ביננו. הפרידה חסרת פשרות ובלתי
נמנעת. אני רוצה לעזור לך, אני רוצה בכל לבי, אך נותרתי חסר
אונים. איש שלג שרואה את השמש זורחת מעליו, ואני מביט בה
בפליאה, יופייה מחטט כל פיסת קרח שבגופי. ואני נמס. אני פוחד
שתפגעי בלכתי, אעדיף להפגע מלפגוע ואם לא תהיה ברירה אשאר, אך
בתנאים שלי.
תגובה על תגובה על תגובה, כמעט בנינו הר - מחפיסת קלפים. כן,
את צודקת, אני באמת חושב שאת קטנטונת. הבשלות חסרה לך, חשיבתך
עוד לא התיישרה, את תלויה על בלימה. לא רק גילך הצעיר, גם
אופייך בעוכרייך. הייתי נשאר לצידך לדאוג שלא תמעדי לתוך
התהום, לתוך הגהנום. מה שאת לא מבינה את חושבת שאת יודעת, זה
מסוכן. את מאמינה שהגשר יחזיק, אך לא בדקת את יסודותיו. גם לא
הצלחת לשער שבסוף אני אלך ממך. ידעת, אבל לא האמנת. עוד ידיעה
מסופקת.
אם קראת את הכל עד לכאן, את ודאי הבנת שזה מכתב פרידה, כדרכי
צבעתי וקישטתי אותו. אבל האמת השחורה זועקת מתוכו וקולה לא
ירפה.
אני רק יכול לדמיין פגישה מחודשת בעוד שנים, כמו בסרט אמריקאי
שבו הגיבור נופל בזרועות הגיבורה לאחר שהיא הבשילה עבורו,
הבשילה לקראת אותה פגישה. אולי אחד מאיתנו יהיה במצב קשה שבו
הוא כה זקוק לעזרה שהעולם זימן עבורו את גיבורו. ואולי לא נפגש
אף פעם. אמרת שבאתי מאוחר מידי, אני טוען שהקדמתי. לא היית
מוכנה.
איך מסכמים סערת רגשות? איך יוצאים ממנה? ההגיון אומר שצריך
לחכות שהיא תעבור מעליך ואז למשש את גופך, לבדוק מה נשאר ומה
איבדת. לחשב קורבנות. אני החלטתי לצאת מתוך הסערה בהליכה
איטית.
אני אשתדל לזכור אותך, למרות שזה עומד בניגוד להחלטתי להמשיך.
כבר התחלתי לשרוף זכרונות באש המציאות. מחקתי את מספרך, ביטלתי
את המנוי על יצירותייך, שמתי במחסן מאובק את הספר שפעם נתת לי.

היינו שני קולות שונים שהתמזגו לאחד, קול חזק, אך אחוז טירוף,
הוא כבר הרבה זמן מאחורינו. אני נוטש גם את דמותי, העצב הוא
יציר שלי, מעטה שהתרברבתי בו. זה לא אני. הדכאון ממני והלאה,
עברתי עוד חוויה שקירבה אותי להבנה עצמית. כעת זה אני במראה,
נותרו כמה שכבות שמחכות לעוד חלקי הבנה, לעוד חוויות מתקנות.אך
הן הולכות ומתמעטות, משמעותן נמדד במספרים קטנים.
אני בוחר ללכת בשקט, לחזור חזרה לעולמי. לנטוש את עולם
הסיפורים, את עולם האגדות. לשלוח לך נשיקה אחת אחרונה ולחזור
אל חיי.
הייתי שלך,
גילי