רק כאב.
כאב ראש, כאב לב, או כאב ביצים, זה לא משנה.
העיקר זה שבסוף אתה מרגיש נבגד.
מנוצל, כמו גפרור שרוף שהשתמשו בו וזרקו אותו בלי יותר מדי
התלבטות.
כעס? לא. אולי יאוש, אכזבה.
אבל בעיקר ההרגשה שמחלחלת בתוכך היא -
האם זה היה שווה את זה?
האם בשביל הרגעים הקטנים האלה שנשארים לך עמומים בזכרון
כדאי לעבור את הסבל הזה כל פעם מחדש, להיכוות?
אולי "נבגד" זאת לא המילה המתאימה,
כי סה"כ בתוך תוכך אתה מודע לזה שזה יגיע.
כמה שתדחיק, תנסה להתכחש ותתעלם מניסיון העבר,
בתת מודע אתה כבר מכיר את הסוף של הסרט בעל פה, כולל
הכתוביות.
עמוק בפנים אתה יודע שגם אם אתה מכיר אותה
מכף רגל ועד ראש, מההתחלה ועד הסוף, והפוך, כל פרט,
גם אם כל הבעת פנים שלה חושפת בפניך את מחשבותיה,
ובטלפון, גם ממרחק של מאות קילומטרים,
לפי הקול שלה אתה מסוגל להבחין בכל רגש למרות הניסיון הכושל
שלה להסתיר זאת,
למרות זאת, אתה יודע, שלהבין אותה לעומק,
לדעת מה גורם לה לעשות כזה דבר, ועוד לך - אתה לעולם לא תהיה
מסוגל.
כי נשים חושבות שונה. אחרת.
לא אחרת בצורה שתוכל להבין, אלא מימד חשיבה אחר לגמרי,
בצורה שלא תוכל לעכל, בצורה כואבת,
מזוכיסטית אפילו לפעמים.
אבל יש להן את היכולת להפריד בין רגש לשכל, ולהכאיב גם לעצמן,
הכל למען המטרה, שאותה - אתה לא תבין לעולם.
והיא, היא יודעת איך להכאיב,
איך לפגוע בך בנקודה הכי רגישה יותר חזק ממה שתוכל לדמיין,
איך להפוך יום רגיל, אפילו שמח לעיתים, לדיכאון, לנצח של כאב,
איך להפוך נוצות לסכינים חדות, פוך מפנק לשברי זכוכיות,
והכל בדם קר, בקור רוח שרק לה יכול להיות.
ואתה, אתה בולע כל מילה שלה, וסופג אותה עד לעצמות.
משותק, בולע ומפנים,
לפחות מנסה להפנים.
כל מילה נוספת שורפת אותך ומעצימה את הכאב.
אבל בניגוד מוחלט להיגיון,
אתה לעולם לא תנסה לפגוע בה חזרה.
רק תעכל בשקט, ותאכל את עצמך מבפנים,
כי היא הילדה שלך, ואתה לא רוצה שהיא תיפגע או תהיה עצובה.
אתה גם תנסה לא להראות לה שכואב עד דמעות,
אתה תשמור את הזעקה שמנסה להתפרץ, ותתאפק.
תחזיק חזק בפנים.
כך שהיא לא תהיה עצובה בגללך, שלא יהיו לה רגשות אשם.
אתה הרי לא רוצה להקשות עליה יותר ממה שהיא אולי סובלת,
זה רק יגרום לך להרגיש יותר חרא עם עצמך.
לא מספיק שכואב לך, עכשיו אתה רוצה לסבול יותר מהידיעה שעצוב
לה? ועוד בגללך?
אז אתה שותק.
שותק וסופג בשקט.
אבל למה ציפית?
הרי ידעת מראש.
כבר היה ברור לך מההתחלה.
רק כאב.