טאקי מול המחשב זאת דרך נפלאה לצאת מהדיכאון. טוב, לא לצאת
ממנו, אבל לשכוח לכמה דקות שיש לך אחד כזה. המשחק מהיר, בלי
דיבורים וכל הזבל מסביב. אין צורך לצחוק על המחשב כי ניצחת
אותו כבר עשרים משחקים מול שלוש, לא אכפת לו.
כרגיל, אני יושבת מול המחשב שכגופי מופנה הצידה. הרגליים
מונחות על המגירה השלישית שחצי פתוחה כדי שאני אוכל להניח שם
את הרגל. אני כבר יודעת שברגע שהרגל שלי תזוז אני ארגיש כאב חד
שנוצר אחרי חצי שעה שבה הרגל נשענה על המדף הקטן של המגירה.
אבל הסימן האדום ידהה באיטיות עד שהוא יעלם מחר בבוקר, יחד עם
האטימות של המוח למה שניסה לפרוץ דרכו - המחשבות שלי.
העיניים שלי קפואות והעכבר בקושי זז, לוחצת על דברים עם צבע או
מספר זהה לקלף שהמחשב הניח, משחקת ברצינות אדישה, לא מודעת
לעולם סביבי, מחכה שיעבור הלילה, מקווה שבבוקר המחשבות שלי
יברחו בחזרה לצללים ולחושך.