היי את.
אני מאמינה שאת רואה אותנו, מסתכלת, שולחת הכוונות ועצות.
רק מלחשוב על זה, אני בוכה.
כמה קשה לי, לא הכרתי אותך, רק שמעתי סיפורים.
שתדעי, למרות שאני בטוחה שאת יודעת, רואה, שומעת, מרגישה
שאת חסרה לי, את חסרה לאמא.
את חסרה לשתינו.

למה הלכת?
לפנות מקום לי?
למה?
כמה שלא הכרתי אותך כך העוצמה שלי אלייך גדולה.
היום שוב שאלתי את אמא "מה קרה לה?"
ושוב, הדמעות, הבכי והסיפור...

כל כך קשה. למה הלכת?
כששאלתי את אמא "מה עשו איתך?" היא אמרה לי, שכשהיא שאלה מישהי
אחרת ענתה לה "לוקחים אותם וקוברים אותם..."

אלוהים, כמה שפרצתי בבכי.
עד עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו.

אין לך שם - אבל אני מתגעגעת אלייך, הרי את אחותי הגדולה.

אוהבת,
אני.